השופט א. שיף:
בפנינו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בעכו (כב' סגן הנשיא השופט ר.ש. צמח) ב-ת.א 2140/03, אשר קיבל את תביעת המשיבה לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק התכנון והבניה") והורה למערער לשלם את כפל שוויו של המבנה שבנה שלא כדין.
א.
תמצית ההליכים והכרעת ביהמ"ש קמא
1. במסגרת הליך פלילי (בביהמ"ש השלום בעכו, גם כן בפני כב' סגן הנשיא השופט ר.ש. צמח, ב-ת.פ 6924/99), הורשע המערער בעבירות של בניה ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, בכך שבנה מבנה בין שתי קומות בשטח של כ- 398 מ"ר, התקין בריכת שחיה בשטח של כ- 450 מ"ר וכן הוסיף 3 קומות נוספות בשטח של כ- 432 מ"ר. ביהמ"ש שדן בעניינו גזר את דינו לתשלום קנס בסך 75,000 ש"ח, תשלום כפל אגרה בסך 63,328 ש"ח וכן הורה על הריסת המבנה תוך 24 חודשים, אלא אם ישיג המערער במהלך תקופה זו היתר בניה כדין.
2. חרף העובדה שחלפו 24 חודשים, לא ביצע המערער את צו ההריסה ואף לא קיבל היתר בניה כדין. לפיכך הוגש כנגד המערער כתב אישום נוסף, בגין הפרת צו שיפוטי. המערער הורשע אף בתיק זה (שנדון בביהמ"ש השלום בקריות ב-עמק 20199/03) וביהמ"ש השית עליו קנס בסך 26,000 ש"ח שישולם ב- 10 תשלומים שווים, התחייבות בסך 20,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מהעבירה בה נדון וכן למאסר מותנה ל- 6 חודשים למשך שנתיים.
3. בנוסף, הוגשה כנגד המערער תביעה אזרחית לפי סעיף 219 לחוק התכנון בו עתרה המשיבה להטיל על המערער לשלם את כפל שוויו של המבנה שנבנה שלא כדין. ביהמ"ש קמא קיבל את התביעה
ומכאן הערעור שבפנינו.
4. ביהמ"ש קמא פסק לקבל את התביעה בציינו, כי תביעה אזרחית מכוח סעיף 219 לחוק התכנון הבניה, אפשרית רק במקרה שסעד זה לא התבקש במסגרת ההליך הפלילי. אליבא דביהמ"ש קמא, אם הדרישה לתשלום כפל שוויו של מבנה שנבנה שלא כדין הועלתה בפני ביהמ"ש במסגרת ההליך הפלילי, מתמצית בזאת הזכות לקבל סעד זה במסגרת הליך אזרחי, וזאת בין אם ביהמ"ש נעתר לדרישה ובין אם לאו. בענייננו כך נקבע, לא ביקשה המשיבה מביהמ"ש שדן בהליך הפלילי לחייב את המערער בתשלום כפל שוויו של המבנה.
באשר למהות התביעה, עמד ביהמ"ש על הפסיקה הקובעת מתי ייעשה שימוש בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה וציין, כי בענייננו השלים המערער פרויקט מסחרי בהיקף של 1,200 מ"ר וכי אין ספק שמדובר בנכס עסקי המיועד להפקת רווחים. בנייה בשטח כה נרחב ללא היתר בניה כדין, מבטאת זלזול בחוק וברשויות האמונות על אכיפתו וטענת המערער לפיה מתן ההיתר הנו עניין טכני בלבד, דינה להידחות. הגם שתביעות מכוח סעיף 219 לחוק התכנון והבניה אינן נפוצות ונעשה בהן שימוש מועט, עולה מפס"ד של ביהמ"ש קמא כי מקרה זה חמור דיו בכדי לקבל את תביעת המשיבה. יחד עם זאת ציין ביהמ"ש קמא, כי אין חובה להשית את הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק ולפיכך חייב את המערער בתשלום סך של 1,250,000 ש"ח. זאת כאשר תביעת המשיבה עמדה על סך של 2.5 מיליון ש"ח וחוות דעת השמאי קבעה שכפל שוויו של המבנה הנו בסך של 3,411,000 ש"ח.
ב.
תמצית הטענות בערעור
(1)
טענות המערער
לטענת המערער
בהודעת הערעור, תנאי להפעלת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה הוא שהתביעה תבקש מביהמ"ש, שדן בהליך הפלילי, להטיל על נאשם קנס בגובה כפל שווי המבנה. רק אם ביהמ"ש, במסגרת ההליך הפלילי, סרב לבקשה, נפתחת בידי התביעה הדרך להגשת תביעה אזרחית לפי סעיף 219(ב). בענייננו, לא תבעה המשיבה מביהמ"ש שדן בהליך הפלילי להטיל על המערער קנס לפי סעיף 219(א) ולכן לא קמה לה עילת תביעה אזרחית.
לחילופין טוען המערער, כי נסיבותיו האישיות, ובמיוחד מצבו הכלכלי, מחייבים הימנעות מהטלת קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון. בהקשר זה צרף המערער את רשימת חובותיו בהוצאה לפועל והסדר תשלום המשכנתא. אליבא דהמערער, חיובו בתשלום קנס נוסף לזה שנגזר עליו במסגרת ההליך הפלילי, ולאחר שחלפו מעל 4 שנים ובהתחשב בכך שלא חל כל שינוי לטובה במצבו מאז נגזר דינו, אינה מקובלת ואינה מידתית. עוד נטען בהקשר זה, כי שגה ביהמ"ש קמא משהטיל על המערער קנס בסכום כה גבוה שאין ביכולתו של המערער לעמוד בו.
עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא משחייב את המערער בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות, כשבתי המשפט אינם נוהגים לפסוק כך בהטילם קנסות.
בעיקרי הטיעון שהגיש המערער, טען הלה טענה עובדתית ומשפטית הפוכות לאלו שטען במסגרת הודעת הערעור. על-פי טיעוניו בעיקרי הטיעון, המשיבה כן ביקשה, במסגרת ההליך הפלילי, להשית עליו קנס בגובה כפל שווי המבנה ועל כן היא חסומה מלהגיש תביעה אזרחית לפי סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה.
המערער מפנה לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי (ת.פ 6924/99) ממנו עולה כי המשיבה ביקשה כי ביהמ"ש יטיל על המערער, מכוח סעיף 63 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), קנס בשווי "
4 פעמים טובת ההנאה שצמחה לנאשם מביצוע העבירה" (עמ' 4 לגזר הדין). אליבא דהמערער, "כפל טובת ההנאה" שצמחה לו מביצוע העבירה, לפי סעיף 63 לחוק העונשין, מהווה קנס זהה לזה הקבוע בסעיף 219 לחוק התכנון ולפיכך מנועה היתה המשיבה מלדרוש קנס זהה נוסף במסגרת הליך אזרחי.
יצוין, כי בהמשך לעיקרי הטיעון, חוזר המערער וטוען,
לחילופין
, את הטענות שטען בהודעת הערעור. קרי, שאם ביהמ"ש לא יקבל את פרשנותו הנ"ל בעניין הזהות בין "כפל טובת ההנאה" לבין "כפל שווי המבנה", אזי מבקש המערער לטעון את טיעונו שבהודעת הערעור, כמפורט לעיל.
(2)
טענות המשיבה
אליבא דהמשיבה, אין כל הגיון משפטי בטענות המערער בכל הנוגע לכך שניתן להגיש תביעה אזרחית מכוח סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, רק כאשר הוגשה בקשה במסגרת ההליך הפלילי להטיל קנס בגובה כפל שווי המבנה, והבקשה נדחתה. קבלת פרשנות זו משמעותה שביהמ"ש האזרחי הופך להיות ערכאת ערעור על גזר הדין של ביהמ"ש הפלילי. בעניין זה מסתמכת המשיבה על פסק דין של ביהמ"ש זה, בהרכב זה (ע"א 1025/03).
באשר לגובה הקנס טוענת המשיבה, כי גובה הקנס שנקבע ע"י ביהמ"ש קמא הנו סביר בנסיבות העניין. המדובר ב- 37% משווי המבנה, בהתאם לחוות דעת השמאי שהציגה המשיבה בביהמ"ש קמא. עוד טוענת המשיבה, כי במקרים רבים הוטל קנס בגובה כפל שווי המבנה, ללא קשר לקנסות שהוטלו במסגרת ההליך הפלילי. גובה הקנסות שהוטלו, ביחס לחומרת עבירות הבניה שבוצעו, מלמדים כי הקנס שניתן בענייננו הנו סביר. המשיבה צרפה פסיקה התומכת בטענותיה.
לסיום טוענת המשיבה, כי ענישה מקלה תביא לכך שעבירות הבניה תשתלמנה. על המערער הושתו, במסגרת ההליך הפלילי, עונשים קלים בנסיבות העניין אשר אינם משקפים את טובת ההנאה שהפיק. המדובר בבניה מאסיבית בקרקע חקלאית, המשבשת לחלוטין את התכנון והנה בגדר הצבת עובדות בשטח המאלצות את גורמי התכנון לשנות את תוכניותיהם וגורמת לאובדן כספי ציבור.