השופטת ע' ארבל:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט נ' ישעיה) בת"א 3129/99 מיום 6.7.04, במסגרתו התקבלה תביעתם של המשיבים - הלווים - נגד המערערת, שהינה חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ, ונקבע כי החוזה שנערך ביניהם בטל. השאלה המשפטית הנבחנת היא האם כדין פעלו המשיבים שעה שביטלו את ההסכם שנערך בינם ובין המערערת?
רקע עובדתי
1. המערערת הינה חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ. בתאריך 24.12.97 נחתם הסכם בינה ובין המשיבים, לפיו קיבלו המשיבים מן המערערת הלוואה בסך של 555,000ש"ח (להלן: ההסכם אוהחוזה). על פי המוסכם, התחייבו המשיבים לפרוע את ההלוואה בהתאם ללוח סילוקין (טבלת פירעון ההלוואה) שצורף להסכם. לשם הבטחת הפירעון שיעבדו המשיבים 1-2 שלוש חנויות הנמצאות בבעלותם המשותפת. לאחר כשנה החלו המשיבים לפגר בתשלומיהם ונוכחו לדעת כי תנאי החוזה אינם כפי שהוצגו להם מלכתחילה, ועל כן ביקשו להשתחרר מהחוזה, על ידי כך שיפרעו את יתרת חוב ההלוואה בהחזר אחד. בתגובה, העמידה המערערת את ההלוואה לפירעון מיידי וניהלה עם המשיבים משא ומתן, אשר לא נחל הצלחה, באשר לתנאי "השחרור". במקביל חייבה המערערת את המשיבים בריבית פיגורים בשיעורים גבוהים ביותר ובתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם. בתאריך 1.12.99, לאור ההתפתחויות האמורות, הודיעו המשיבים למערערת על ביטול ההסכם בגין שלל טענות שטענו נגד החוזה והתנהלות המערערת, וביניהן טענת הטעיה והפרת חובות גילוי. המערערת דחתה את טענות המשיבים, ומשחדלו אלו לפרוע את ההלוואה, נקטה המערערת הליכי הוצאה לפועל למימוש השעבודים, פעולה אשר הובילה את המשיבים לפנות בתביעה לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט נ' ישעיה) קבע כי המערערת הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה מכוח סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן: חוק הסדרת הלוואות) ותקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית), התש"ן - 1989 (להלן: תקנות הגנת הצרכן). זאת בשל פרטי מידע שונים, שנדרש שימצאו בחוזה, לפי החוק והתקנות, אך חסרו בחוזה, עליו חתמו המשיבים, וביניהם: שיעור הריבית השנתית לרבות שיעור הריבית דריבית; שיעור ריבית הפיגורים השנתיים לרבות הריבית דריבית; שיעור העלות הממשית של האשראי; שיעורי התוספות בהן חוייבו המשיבים מעבר לשיעורי הריבית. הפרה נוספת של חובת הגילוי נעשתה שעה שהמערערת כרכה את שיעור הריבית החודשית יחד עם "עמלות והוראות טיפול שונות", ללא כל אפשרות להבחין בין הסכומים. המערערת ניסתה אומנם להסביר את הפרת חובת הגילוי הסטטוטורית בטעמים מטעמים שונים, אך בית המשפט קמא לא ראה בהם כמצדיקים את אי הגילוי.
3. בית המשפט קבע כי חובת הגילוי מכוח סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות היא קוגנטית, ברורה וחד משמעית, ומשכך לא ניתן להתנות עליה או לוותר על גילוי הפרטים שפורטו בחוק. זאת ועוד, סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות קובע כי הלוואה חוץ בנקאית טעונה מסמך בכתב. משכך, נקבע כי כל הפרטים המצויינים בסעיף 3, אף הם טעונים פירוט מלא בכתב. בית המשפט הוסיף וקבע כי חובת הגילוי האמורה שרירה וקיימת אף מקום שהמונחים הרלוונטיים כלל אינם נהירים לקורא, או שהם הוסברו לו בעל פה, או שהחוזה כלל לא נקרא.
4. עוד קבע בית המשפט, כי המערערת, על דרך אי הגילוי, פיתתה את המשיבים להאמין כי תנאי ההלוואה, שנטלו מעמה, טובים יותר מהתנאים שהועמדו להם על ידי חברת הביטוח מגדל (להלן: הלוואת מגדל). משכך, שוכנעו המשיבים לוותר על הלוואת מגדל ולקחת במקומה את ההלוואה שהוצעה להם על ידי המערערת.
5. כמצוות המחוקק בסעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות, החיל בית המשפט קמא על המקרה הנדון את סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), וראה באי גילוי הפרטים המנויים בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות "הטעיה" כמשמעותה בחוק החוזים, המצדיקה או המתירה ללווה לבטל את חוזה ההלוואה. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי הודעת הביטול ששלחו המשיבים למערערת היא בעלת תוקף חוקי ובדין יסודה.
6. לאחר שקבע בית המשפט כי ההסכם בוטל כדין, הוא הורה על השבה הדדית של הכספים בין הצדדים, על מנת להגיע למצב בו היו הצדדים, אילולא היו חותמים על ההסכם, לפי סעיף 21 לחוק החוזים. דהיינו, המשיבים ישיבו למערערת את כל הכספים שקיבלו ממנה כהלוואה, ואילו המערערת תשיב למשיבים את כל הסכומים שגבתה כריבית וכהוצאות אחרות על חשבון החזר ההלוואה, והכל בהתאם לשערוך ולקיזוז בתוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית). כמו כן, ביטל בית המשפט קמא את השעבודים שהוטלו על חנויות המשיבים. בנוסף, השית בית המשפט קמא את הוצאות המשפט של המשיבים ושכר טרחת עורך דינם, בסך של 75,000ש"ח, על המערערת.
טענות הצדדים
טענות המערערת
7. המערערת טוענת כי בכל הנוגע לאי הגילוי וההטעיה שאירעו בהסכם, טעה בית המשפט בקביעותיו. לטענתה, המשיבים כלל לא קראו את תוכן החוזה, ועל כן אל להם להלין על שהוטעו. לגופו של עניין טוענת המערערת כי אי עמידתה הנטענת בחובות הגילוי הייתה מינורית, פורמאלית במהותה ולא הסבה כל נזק אמיתי למשיבים, משום שהמשיבים ניהלו משא ומתן מתמשך עם המערערת, נטלו מסמכים שונים לעיונם, התייעצו בעורך דין, קיבלו הסברים בעל פה ועוד. בהתייחס להשוואה בין הלוואת המערערת להלוואת מגדל, טענה המערערת כי ההלוואות כלל לא הומרו זו בזו, וכי עצם ההשוואה אינה הוגנת לאור העובדה כי תנאי הלוואת מגדל לא הוצגו ולא הוכחו בפני בית המשפט קמא.
8. עוד טוענת המערערת, כי אף לו נפל פגם בהסכם, הרי שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא - מתן תוקף לביטול ההסכם - הינה שגויה. חוק הסדרת הלוואות מקנה בידי בית המשפט מדרג של שיקול דעת, ומכיר בקשת רחבה של אפשרויות להתערב, החל בשינוי תנאי בחוזה וכלה בביטול החוזה, כאשר ככלל יש לשאוף לקיום ההסכם לאור העיקרון המנחה כי "חוזים יש לקיים". לטענת המערערת בנסיבות המקרה ולאור מגמת הפסיקה, לא קמה כל הצדקה לנקוט בסנקציה הקיצונית ביותר - ביטול החוזה - שכן, לדבריה, המשיבים אינם לווים "חלשים" הנזקקים להגנה שסיפק המחוקק בחוק הסדרת הלוואות, אלא אנשי עסקים מנוסים, הם לא התעניינו בתנאי ההלוואה, לא קראו את המסמכים עליהם חתמו, סופקו להם הסברים בעל פה ועוד. זאת ועוד, לטענתה, ההסכם כשלעצמו אינו נגוע באי חוקיות, ועל כן, גם אם נפל בו פגם טכני אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעצם החיוב החוזי בין הצדדים. לטענתה, סנקציית ביטול החוזה אינה מידתית ביחס לפגם הנטען. לא זו אף זו, לטענת המערערת, תוצאת פסק הדין שגויה אף מן הסיבה שהיא מתעלמת מהשיהוי שנוצר מהיום בו גילו המשיבים את הפגמים ועד ליום בו שלחו את הודעת הביטול, שיהוי שעומד בניגוד לסעיף 20 לחוק החוזים הדורש "זמן סביר".
9. בנוגע למנגנון ההשבה שנפסק, טוענת המערערת כי אף הוא שגוי ובלתי מאוזן. לטענתה, על בית המשפט היה לפסוק השבה בריבית על פי חוק הסדרת הלוואות ולא על פי חוק פסיקת ריבית כפי שפסק. אם יוותר מנגנון ההשבה שקבע בית המשפט קמא על כנו, לא יהיה בכך, לטענתה, משום השבת המצב לקדמותו אלא הרעה עם המלווה, המערערת, והטבה עם הלווים, המשיבים: המערערת תיפגע שכן ייגרם לה חסרון כיס לאור העובדה שאף היא מגייסת כספים מאת צדדים שלישיים שאינם בנק ויש לכך עלויות. המשיבים, לעומת זאת, ירוויחו, שכן בדיעבד מתברר כי קיבלו הלוואה בתנאים טובים ממה שהיו יכולים לגייס מכל מקור שהוא.
10. המערערת טוענת עוד כי פסק הדין מבטא גישה "עונשית" נגדה. הדבר בא לידי ביטוי, לדבריה, בהחמרה יתרה עם המערערת, בקבלת תירוציהם הקלושים של המשיבים ובסכום ההוצאות המופלג שהוטל על המערערת. כמו כן היא טוענת כי טענות המשיבים נגועות בחוסר סבירות, נוגדות את השכל הישר וסותרות זו את זו, ועל כן מוצדקת התערבות ערכאת הערעור אף בממצאים העובדתיים. לאור האמור מבקשת המערערת לקבל את הערעור או לחילופין להתערב בהסכם ולשנות את הריביות.
טענות המשיבים
11. המשיבים טוענים כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתם, טענות המערערת בנוגע לחובות הגילוי אינן נכונות עובדתית ומשפטית. הם טוענים כי המערערת הפרה את חובת הגילוי, שבסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות, באופן חמור, עמוק ויסודי בכך שלא ציינה בהסכם פרטים נדרשים, כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מדובר בתנאים בסיסיים של ההסכם, ועל כן אין לראות בהם "פגם פורמאלי וזניח" כפי שניסתה לטעון המערערת. לטענתם, הם לא קיבלו כל הסבר בעל פה אודות אותם פרטים חסרים, ולעצם ייצוגם על ידי עורך דין אין רלוונטית לעניין הנדון. כמו כן הם טוענים כי אף לו קיבלו הסבר בעל פה אין זה מרפא את הפגם, שכן על פי חוק, על הפרטים האמורים להיות כתובים במסמך.
12. לטענת המשיבים, הסכם ההלוואה עליו חתמו הינו חוזה אחיד שנועד לשמש את המערערת בעסקאות רבות אחרות, כאשר תנאיו נקבעו מראש על ידי המערערת. לטענתם, סעיפים רבים בהסכם נכנסים בגדר "תנאי מקפח בחוזה אחיד" כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982 (להלן: חוק החוזים האחידים), שדינו בטלות.