ביטוח ישיר בע"מ ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בעמ ואח'

פסק דין

בפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת 2, המבוטח על ידי התובעת-1 (להלן: "רכב התובעות"), בתאונה דרכים שארעה ביום 1/8/10, כאשר רכב התובעות נפגע מאחור על-ידי הרכב המבוטח על ידי הנתבעת 1 (להלן: "רכב הנתבעת-1"). נהג הנתבעת 1, טוען כי נפגע מאחור על ידי רכב הנתבע 2 ונהדף אל רכב התובעות ואלו הנתבע-2 טוען, כי הצטרף לתאונה קיימת, כאשר לכל היותר פגע קלות מאחור ברכב הנתבעת 1.

אעיר, כי בגין תאונה זו, תלויה ועומדת תביעה נוספת בת.א. 6816-04-11, במסגרתה נתבע הנתבע-2, על ידי בעלי הרכב המבוטח על ידי הנתבעת-1, בבית משפט השלום בכפר סבא. הצדדים אמנם עתרו לסגנית נשיא בית משפט השלום בת"א לאיחודה עם התיק דנן אולם נוכח העובדה שהתביעות הוגשו במחוזות שונים החלטה על איחוד הדיונים יכולה להינתן רק על ידי נשיא בית המשפט העליון. החלטה כזו לא ניתנה. יחד עם זאת, הצדדים ביקשו בהסכמה את הכרעתי גם באותה תביעה ולפיכך עיינתי במסמכי התביעה שם ואתייחס גם אליה.

במסגרת הדיון העידו שלושת הנהגים.

נהג התובעות, נמרוד תירוש, העיד, כי נסע עם הרכב בשעת עומס בעליה למחלף גלילות בנתיב השמאלי, טור הרכבים שלפניו בלם, גם הוא בלם בפתאומיות מסוימת וחש מכה מאחור. העד לא זכר לומר אם הרכב שאחריו נפגע קודם לפגיעה בו ואף לא זכר אם קיבל מכה אחת או שתיים. העד סיפר, כי זכר שהיה רכב שלישי במקום, שגם הוא כנראה היה מעורב בתאונה אך לא לקח ממנו פרטים. העד זכר, כי נהג הרכב השלישי (הנתבע 2) אמר, כי אין לו ביטוח. העד הוסיף, כי זכור לו שהייתה לרכב שנסע מאחוריו פגיעה בפגוש בפנס או בשניהם, לדבריו, התפוצץ הפנס וראה גם את הרכב השלישי עם פגיעה, אולם לא ראה את הנזק מאחור ברכב הנתבעת 1.

נהג הנתבעת 1, העיד, כי נסע בנתיב השמאלי במחלף גלילות מצפון לדרום, הרגיש חבטה מאחור. לדבריו מהירות הנסיעה שלו הייתה 20, 30, קמ"ש, התנועה זרמה לאיטה והרגיש חבטה, יצא החוצה וראה שהרכב שפגע בו בצד שמאל של החלק האחורי הדף אותו לרכב שלפניו. העד זיהה את הנזקים בתמונות שהוצגו לו. לדבריו קיבל את הרכב מהחברה בחודש אוקטובר ולא היו לרכב כל תאונות לפני התאונה או אחריה. העד הדגים עם המכוניות שהרכב השלישי עמד באלכסון ופגע בחלק הימני אחורי של רכבו. לדבריו, לאחר התאונה הנתבע 2, אמר לו שהוא מצטער וכי יבוא אליו למוסך בפתח תקווה לתקן את הרכב. העד הוסיף, כי גם לאחר התאונה התקשר אליו הנתבע 2 וניסה להכניס לו מילים לפה. לדברי העד, מסר בו ביום הודעה לקצין הרכב והשאיר את הרכב לתיקון. בחקירה הנגדית הסתבר כי העד חתם על ההודעה לחברת הביטוח רק ביום 10/11/10, כאשר התאונה ארעה ביום 1/8/10. העד אישר כי הרכב תוקן הרבה זמן לאחר התאונה, שלושה ארבעה חודשים. העד שב והכחיש קיומן של תאונות נוספות ברכב, אף שאישר שגם אשתו נוהגת ברכב. בתגובה לגרסת עד התובעת, כי לאחר התאונה הפנס שלו נשבר, העד השיב, כי הפנס עבד אף שאפשר שהיה שבור.

הנתבע 2 העיד, כי נסע בסמוך לגשר בפי גלילות, מקום פקוק יחסית, ראה את הרכב שנסע לפניו, רכב הנתבעת 1, פגע ברכב הראשון והוא פגע ברכב הנתבעת 1 מאחור. לדבריו, פגיעה שהיא כמעט נשיקה כאשר אצלו לא היה נזק, למעט שפשוף בטמבון ושריטה במכסה המנוע. העד אישר, כי הציע לנהג הנתבעת-1, שיתקן לו את הרכב כאשר מדובר היה בפגיעה בפלסטיק ושריטה בניקל. לדבריו, שוחח איתו בהמשך לאחר כשנה כשקיבל טפסים מעורך הדין. הנתבע 2 הכחיש, כי עבר בפתאומיות לכיוון הגשר ופגע ברכב הנתבעת 1.

דיון והכרעה

מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. בית המשפט בוחן את גרסאות הצדדים בתום הדיון הדיון כולו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן וקביעת משקלן הראייתי, בין היתר על פי הגיון הגרסאות, עקביותן והתיישבותן עם הראיות האובייקטיביות המצויות בפני בית המשפט. ככל שישנו שינוי בגרסאות או השתהות במסירתן, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסת העד ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדותו.

עדותו של נהג התובעות מהימנה עלי, במיוחד כך כאשר שלנהג התובעות אין כל אינטרס בתביעה. הוא נפגע מאחור ברכבו ולא מיוחסת לו ממילא אחריות לתאונה. נהג התובעות העיד, כי כלי הרכב נסעו בטור ולפתע הטור נעצר די בפתאומיות ואז הרגיש פגיעה מאחור.

לעומת זאת, אני מתקשה לקבל את עדות נהג הנתבעת-1, כפשוטה. בניגוד לנהג התובעת שסיפר על האטה ובלימה של טור המכוניות שלפניו והתרחשות התאונה מיד לאחר מכן, נהג הנתבעת לא סיפר על כל האטה או בלימה כזו, אלא על נסיעה רצופה ופגיעה פתאומית של הרכב שאחריו שהדף אותו אל הרכב שלפניו. גרסה כזו אינה הגיונית, שכן אם כלי הרכב נוסעים, כפי שטען נהג הנתבעת-1, במהירות 20-30 בתנועה הזורמת לאיטה, אפילו אם היה נפגע מהרכב שאחריו, הרי כאשר הרכב שלפניו ממשיך להתקדם קדימה, אין סיבה שהוא יהדף עליו. מעדות זו ניתן ללמוד כי נהג הנתבעת-1, לא היה ער לבלימת טור המכוניות שלפניו.

קושי נוסף בגירסת הנתבעת-1 והמבוטחת מצוי בעצם העובדה שהודעה על התאונה נמסרה באיחור לחברת הביטוח והרכב נבדק ותוקן לפי הטענה רק לאחר מספר חודשים לאחר התאונה. התאונה התרחשה כאמור ביום 1/8/10, הודעה לחברת הביטוח נמסרה רק ביום 10/11/10, הרכב נבדק על ידי שמאי רק ביום 3/1/11 – דהיינו 5 חודשים לאחר התאונה !. לא זו ההתנהלות שניתן היה לצפות ממי שלא שלא היה לו כל אשם בתאונה, כאשר רכבו נפגע לפי הטענה באופן לא קל, הן בחלק האחורי והן בחלק הקדמי.

גם קשה להבין המשיך נסיעה ברכב שנפגע פגיעה מסוג זה, במיוחד כאשר נהג התובעת סיפר כי הפנס של רכב הנתבעת-1, התפוצץ. כאשר נהג הנתבעת-1 נשאל על כך הוא התמם וטען כי אינו זוכר ואחר כך אישר בלשון רפה, כי אפשר שהפנס היה שבור אבל עבד.

אציין, כי הנתבעת-1, והמבוטחת עצמה (שהיא התובעת בתביעה המקבילה), לא טרחו להציג בפני בית המשפט את הגרסה הראשונה שמסר נהג הנתבעת-1, אף שטען, כי מסר גרסה כזו לקצין הרכב ביום התאונה. בפני בית המשפט, הוצגה רק גרסה שמסר לחברת הביטוח לאחר כשלושה חודשים לפיה: "רכב נכנס בי מאחורה ודחף אותי לרכב שמלפני". גם בגירסה זו לא מצויינת אותה בלימה שנהג התובעת הגדיר אותה, לשאלות באת כוח הנתבעת 1 עצמה, כבלימה פתאומית.

יתרה מזאת, רכב התובעת ניזוק ולאחר מכן נמשך השימוש בו, בשל כך לא ניתן לשלול את האפשרות, שבמהלך כחמישה חודשים של שימוש ברכב, לא נגרם לו נזק כלשהו.

למותר לציין, כי ההמתנה הממושכת בדיווח על התאונה ובבדיקת הרכב גורמת לנזק ראייתי משמעותי ויש בה משום שיהוי של ממש שיש בו כדי לפגום בגרסת הנתבעת-1, במיוחד כאשר נמשך השימוש ברכב ומדובר בנזקים בפגוש הרכב האחורי והקדמי, נזקים שכיחים שיכולים להגרם גם בשימוש יומיומי ברכב.

אשר לגרסת הנתבע-2 – הנתבע-2, מודה הלכה למעשה בפגיעה מאחור ברכב הנתבעת-1, הוא מודה גם בגרימת נזק לפגוש רכב הנתבעת-1 ואחריותו לפגיעה זו הייתה ברורה לו כל העת ומשכך גם ביקש להקטין עלויות ולתקן את רכב הנתבעת-1. את פניותיו הרבות לנהג הנתבעת-1, ניתן להבין על רקע העובדה שרכבו לא היה מבוטח ורצונו להקטין את הנזק. בחילופי הדברים בינו לבין באת כוח מבוטחת הנתבעת-1, אין משום הודיה בהדיפת רכב הנתבעת-1, אלא הודיה בפגיעה ברכב הנתבעת-1 והכחשת גובה הנזק. דווקא משום שהנתבע-2 אינו מבוטח, דבר שנהג הנתבעת-1 היה מודע לו מתחילת הדרך, חובת המבוטחת של הנתבעת-1, הייתה שלא להשתהות בדיווח על התאונה ובבדיקת הרכב.

אשוב ואדגיש, כי מטעם הנתבעת-1, והמבוטחת שלה, לא הובא כל הסבר סביר לדיווח המאוחר לחברת הביטוח ובדיקת הרכב באיחור. נהג הנתבעת-1, הסתפק בכך שדיווח לקצין הרכב ביום התאונה אולם דיווח זה לא הוצג, קצין הרכב לא הובא להעיד ולא הוסבר כיצד זה נדרש נהג הנתבעת-1, להמשיך ולנהוג ברכב שעבר תאונה, בפרט כאשר הוא לא זה האשם בתאונה לפי גרסתו.

יוסף עוד, כי גם העובדה שנהג התובעת לא טרח לקחת את פרטי הנתבע-2, במועד התאונה, אף שהיה ברור שהוא מעורב, מעלה שכפי שגם העיד, לא היה ברור כי רכב הנתבעת-1, אכן נהדף לעבר רכבו.

העולה מן המקובץ, הוכח ברמה הראייתית הנדרשת שרכב התובעת נפגע מאחור על ידי רכב הנתבעת 1. הטענה, כי רכב הנתבעת-1 נהדף על ידי רכב הנתבע-2 לא הוכחה ברמה הראייתית הנדרשת, אף שהוכח שרכב הנתבע-2, פגע ברכב הנתבעת מאחור וגרם לו נזק מסוים.