החלטה
בפניי בקשה של הנאמן בפשיטת רגלם של המשיבים 2 ו- 3 (להלן: "החייבים") לאשר לו שכר טרחה בשיעור של 15% מסכומו של הסכם פשרה שהושג במסגרת תביעה שניהל נגד צד שלישי, וכן לאשר לו לחלק לאחד הנושים סך של 96.038% מסכום הפשרה, כפי חלקו בנשיה.
הכנ"ר נתן הסכמתו לבקשה אך החייבים התנגדו לה, ולפיכך הבקשה נקבעה לדיון.
לאחר ששמעתי טיעונים ממושכים של הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את הבקשה בחלקה, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
ביום 9.1.2002 מכרו החייבים דירה לאדם בשם פייבוש קנול (להלן: "קנול"). הדירה היתה רשומה על שמה של החייבת, אלא שבחקירתה בפני הנאמן היא הודתה שמקור הכספים לרכישת הדירה הוא בבעלה, החייב. ביום 10.7.2002 ביקשו החייבים להכריז עליהם פושטי רגל. ביום 21.6.2004 מונה הנאמן לתפקידו. הנאמן חקר את טיבה של עסקת המכר והגיע למסקנה כי מדובר בחוזה למראית עין שנועד להבריח את רכושם של החייבים מנושיהם. הוא פנה לבית המשפט של פש"ר בבקשה להצהיר על בטלותו של החוזה. ביום 30.4.2009 הורה בית המשפט כי לנוכח מורכבות ההליך, יש לנהלו במסגרת תביעה נפרדת. בעקבות כך הגיש הנאמן תביעה נגד קנול בבית המשפט המחוזי (ת.א. 1502/09) לביטול הסכם המכר, ותביעה נוספת בבית משפט השלום (ת.א. 166539/09) להשבת דמי השכירות שקנול גבה. לאחר הגשת התביעות נוהלו הליכי גישור בין הצדדים ובסופו של דבר הושג הסדר פשרה לפיו קנול ישלם לקופת הפש"ר סכום של 1,585,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום הפשרה בגין סילוק טענות הנאמן לגבי רכישת הדירה. הסכם הפשרה אושר על ידי ביום 30.4.2012, אך נושא שכר הטרחה וחלוקת הדיבידנד נקבע לדיון נפרד לנוכח התנגדות החייבים.
החייבים טוענים כי שכר הטרחה המבוקש על ידי הנאמן חורג מן המותר על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) התשמ"א- 1981 (להלן: "תקנות השכר"), וכי השכר המבוקש צריך להיות משולם במלואו לקופת הפש"ר. עוד טענו החייבים כי אין מקום לחלק דיבידנד לנושה האלשטוק שכן ההכרעה בתביעות החוב שגוייה וגם איננה חלוטה.
אינני סבור כי יש הצדקה לעכב את חלוקת הדיבידנד בין הנושים. החייבים מצויים בהליכי פש"ר מזה כעשר שנים. משמע, הנושים מחכים לתשלום כלשהו על חשבון חובם לפחות עשר שנים. ההכרעה בתביעות החוב של הנושים כולם ניתנה בשנים 2006- 2007, קרי, לפני שנים לא מעטות, וזה מכבר הפכה חלוטה במובן זה שהנושים אינם רשאים לערער עליה. אמנם, לחייבים יש כעת השגות לגבי צדקת אותן הכרעות, אך עד לאחרונה הם לא טרחו להגיש כל בקשה בענין, ורק כעת, כאשר על הפרק עומדת סוף סוף חלוקת דיבידנד לנושים, הם נזכרו להעלות טענות ומענות שונות ומשונות בנוגע לאותן הכרעות. יצויין כי לכל חייב בהליכי פש"ר עומדת הזכות לפנות לבית המשפט לפי ס' 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם- 1980 בבקשה לבטל או לשנות כל החלטה שניתנה על ידי הנאמן אם זו פוגעת בהם, אך במקרה דנן ברור כי לנוכח פרק הזמן הממושך שחלף מאז הוכרעו תביעות החוב ועד היום, אין כל סיבה לעכב את חלוקת הדיבידנד רק משום שהחייבים נזכרו רק לאחרונה לטעון שההכרעות אינן נכונות.
יחד עם זאת, חלוקת הדיבידנד צריכה להעשות לנושים כולם, ולא רק לנושה האלשטוק כפי שביקש הנאמן. אין כל סיבה להפלות את הנושה האלשטוק לטובה לעומת שאר הנושים, גם אם חלקו בנשיה עולה בהרבה על חלקם של שאר הנושים.
לפיכך אני מורה על חלוקת דיבידנד ביניים לנושים בשני התיקים, בכפוף לפרסום כדין. בטרם חלוקה, יש לחשב את הדיבידנד המגיע לכל אחד מהנושים בכל תיק בנפרד, שכן ישנם נושים שאינם משותפים לשני החייבים.
מתעוררת בהקשר זה השאלה כיצד יש לזקוף את כספי הסכם הפשרה- האם לקופתה של החייבת בלבד, כפי שמבקשים באי כוחה (שהם גם באי כוחו של החייב, שלכאורה, יש לו אינטרס הפוך, לפיו הכספים ייזקפו דווקא לזכותו), או שמא בחלוקה שווה בין תיקי החייב והחייבת, כפי שמציעים הנאמן והכנ"ר. לא מדובר בשאלה תיאורטית, שכן הגם שלשני החייבים יש נושים משותפים, הרי שיש להם גם נושים נפרדים, ועל כן אופן החלוקה בין קופות החייבים ישפיע על אותם נושים שאינם משותפים. במחלוקת זו מקובלת עליי עמדתם של הנאמן והכנ"ר, קרי, שיש לחלק את הכספים באופן שווה בין הקופות של שני החייבים. נתתי דעתי לכך שהדירה היתה אמנם רשומה על שמה של החייבת בלבד, בטרם נמכרה לקנול, אך מאידך, החייבת עצמה הודתה בחקירתה בפני הנאמן כי מקור הכספים לרכישת הדירה היה בבעלה, החייב, שכן הוריה היו עניים (זאת, בניגוד לגרסתה הנוכחית, לפיה הדירה נרכשה כביכול מכספי ירושה שקיבלה מהוריה). יחד עם זאת, הואיל ובני הזוג חיו חיי שיתוף, כאשר החייב הוא המפרנס והחייבת היתה עקרת בית, הרי שמן הראוי מכח חזקת השיתוף, ולמרות שהחייב הוא שמימן את רכישת הדירה, לקבוע כי כספי הפשרה יחולקו באופן שווה בין קופות הפש"ר של שני החייבים. אגב, מכח אותה חזקת שיתוף ממש, הייתי מגיע לאותה תוצאה ממש אף לו סברתי כי אכן רכישת הדירה מומנה באמצעות כספי ירושה של הורי החייבת.
באשר לשאלת שכר הטרחה, טוענים החייבים כי שכרו של הנאמן צריך להקבע לפי מדרגות השכר הנקובות בתקנה 8 לתקנות השכר. יצויין בהקשר זה כי הגם שתקנות השכר עוסקות בשכרם של מפרקים וכונסי נכסים, הרי שכללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), התשמ"ה- 1985 החילו את תקנות השכר גם על כונסי נכסים ונאמנים בהליכי פש"ר.
מנגד, הכנ"ר סבור כי יש לאשר את השכר המבוקש משום שהפעולות שביצע הנאמן בענין הסדר הפשרה חורגות מעבודתו הרגילה של נאמן ובכל מקרה הוא זכאי לתוספת מאמץ בגין המאמץ המיוחד שנעשה כאן.
על פי תקנה 8 לתקנות השכר, השכר המגיע לנאמן הינו 132,802 ₪. לענין זה יש להביא בחשבון כי סכום ההסדר הינו 1,585,000 ₪ ועוד 237,750 ₪ בגין שכר הטרחה המוסכם, קרי, קנול יעביר לקופת הפש"ר סכום כולל של 1,822,750 ₪. שכרו של הנאמן בגין ההסדר צריך להגזר מסכום זה.
חרף קיומן של מדרגות שכר מימוש לפי תקנה 8, נתון לבית המשפט שיקול הדעת לפסוק שכר טרחה גבוה יותר במקרים מתאימים. כך, תקנה 11(ב) לתקנות השכר מסמיכה את בית המשפט לפסוק שכר מיוחד לבעל תפקיד שביצע פעולות החורגות מתפקידיו הרגילים, לפי התעריף המינימלי הקיים במקצועו של בעל התפקיד. בנוסף, תקנה 13(א) לתקנות השכר מסמיכה את בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, להקטין או להגדיל את שכרו של נאמן בשים לב למידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד.
בעניננו, השכר המבוקש על ידי הנאמן הינו סך של 237,750 ₪ בצירוף מע"מ, קרי, מעל ומעבר לשכר המגיע לפי תקנה 8 לתקנות השכר.
אכן, אין ספק שהנאמן השקיע זמן ומאמץ של ממש בהשגת הסדר הפשרה, שהרי בזכות היוזמה הברוכה שגילה בהתחקות אחר נכסיהם של החייבים, התעשרה קופת הפש"ר בסכום חריג ובלתי מבוטל של 1,822,750 ₪. נציין בהקשר זה כי הנאמן שקדם לנאמן הנוכחי, בכלל סבר שאין כל אפשרות לגבות כספים לטובת קופת הפש"ר. ברור איפוא כי אלמלא יוזמתו, נחישותו והתעקשותו של הנאמן הנוכחי, קופת הפש"ר לא היתה זוכה בסכום זה. לא מדובר בהליך סטנדרטי של ביטול הענקה, שכן הנאמן נאלץ להגיש שתי תביעות אזרחיות מחוץ לגדרו של הליך הפש"ר, ואף ניהל חקירות מאומצות וממושכות קודם לכן, על מנת להכין את התשתית העובדתית המתאימה. החייבים לא רק שלא הקלו על הנאמן את מלאכתו, אלא שבחוסר תום לב הם הערימו קשיים לא מבוטלים על ההליך שניהל הנאמן בכך שצידדו בעמדתו של קנול ודחו את טענות הנאמן בקשר לעסקת המכר. יש גם ליתן משקל של ממש לכך שהנושה העיקרי האלשטוק, המייצג נשיה בשיעור של 96.038% מכלל מצבת הנשיה, מסכים לבקשה. יחד עם זאת, ישנם נושים נוספים, שהסכמתם לא התבקשה, ולכן לא די בהסכמתו של האלשטוק על מנת לאשר את מלוא השכר המבוקש.
בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לאשר לנאמן תוספת מאמץ מיוחד בשיעור של 50% מעבר לשכר המגיע לו על פי תקנה 8, קרי, שכר של 199,203 ₪ בצירוף מע"מ. את יתרת שכר הטרחה המוסכם על פי הסדר הפשרה יש להעביר לקופת הפש"ר. יחד עם זאת, ככל שתוצג בפניי הסכמה בכתב של כלל הנושים שתביעתם אושרה, בשני התיקים, לתשלום מלוא השכר המבוקש על ידי הנאמן, ניתן יהיה להעתר לבקשה, שהרי תשלום כזה יהיה על חשבונם של הנושים.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ב, 06 יולי 2012, בהעדר הצדדים.