ביהמ"ש העליון קבע - יצחק אברג'יל ישאר במעצר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו.

           זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.1.2009 (כב' השופט י' צבן), בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

רקע הדברים וההליכים עד כה

1.        ביום 23.7.2008 הוגש נגד העורר ונגד אחרים, כולם אזרחי ישראל, כתב אישום באישורו של חבר מושבעים גדול פדראלי במדינת קליפורניה שבארצות הברית (להלן: כתב האישום האמריקאי מ-2008). כתב האישום האמריקאי מ-2008 מייחס לעורר שורה של עבירות על חוקים פדראליים וחוקים של מדינת קליפורניה, בהן, בין היתר, קשירת קשר לפעילות בארגון פשיעה, קשירת קשר לביצוע סחיטה, ביצוע עבירות אלימות וסיוע לאלימות במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, קשירת קשר להפצה וייבוא סם מסוכן, סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע והפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי איומים, קשירת קשר להלבנת הון, סיוע בהלבנת אמצעים כספיים, סיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורן בפעולות בלתי חוקיות, רצח, ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח. כתב האישום האמריקאי משנת 2008 מייחס לעורר מעורבות בשלוש פרשיות עיקריות: פרשה אחת עניינה הלבנת הון וסחיטה באיומים - על פי הנטען בכתב האישום האמריקאי משנת 2008 עומד העורר בראש ארגון פשיעה אשר חבר לארגון נוסף המכונה ה"חבורה הירושלמית" בראשו עמד גבריאל בן הרוש (להלן: בן הרוש), במטרה להלבין כספים שמקורם, כך נטען, במעילה שביצעה אתי אלון עבור אחיה, עופר מקסימוב, בכספי הבנק למסחר וזאת באמצעות מתן כספים אלה כהלוואות לאנשי עסקים בארצות הברית ולאחר מכן סחיטת כספים אלה ממקבלי ההלוואות בריבית גבוהה (המעילה בכספי הבנק למסחר עצמה אינה מיוחסת לעורר). על פי הנטען בכתב האישום הועברו חלק מכספי המעילה לאדם בשם אסף ועקנין ואחרים בהם אחיו, חי ועקנין, העבירו כספים אלה לאנשי עסקים בארצות הברית: אליהו חדד (להלן: חדד), יוסף עטיה (להלן: עטיה) וויקן קיוליאן (להלן: קיוליאן). בהמשך סחטו, על פי הנטען, העורר ואחרים באיומים את חדד, עטיה וקיוליאן וכן את אסף וחי ועקנין בעניין החזר הכספים. פרשה שנייה המיוחסת לעורר בכתב האישום האמריקאי מ-2008 היא פרשת הרצח של סמי אטיאס, שנרצח ביום 31.8.2003 בעת שנהג במכוניתו ביציאה ממגרש חניה בלוס אנג'לס (להלן: אטיאס). על פי הנטען, החליט משה מלול (להלן: מלול) לרצוח את אטיאס משום שזה גנב ממנו סמים, אך טרם שהוציא לפועל את החלטתו זו פנה אל העורר וביקש את אישורו לכך, ביודעו כי אטיאס חבר ב"חבורה הירושלמית" שארגונו של העורר חבר אליה, כאמור. על פי הנטען נתן העורר את אישורו לרצח ורק אז "שכר" מלול את שירותיה של כנופיה שאנשיה ירו באטיאס. הפרשה השלישית בה מעורב העורר על פי כתב האישום האמריקאי מ-2008 היא פרשת סמים, במסגרתה נטען כי העורר עמד בראש רשת להפצת סמים, ובהם MDMA (אקסטזי), ברחבי העולם.

2.        לאחר הגשת כתב האישום האמריקאי מ-2008 הורה בית המשפט הפדראלי במחוז קליפורניה (כב' השופט ס' ג' הילמן) על מעצרם של העורר ושל הנאשמים האחרים, ובעקבות כך הגישו הרשויות האמריקאיות ביום 24.8.2008 בקשה לישראל לעצור באופן זמני את העורר ואת הנאשמים הנוספים בפרשה זו המצויים בישראל, עד להגשת בקשה להסגרתם. בו ביום אכן נעצרו העורר והנאשמים הנוספים בישראל ומעצרם הוארך מספר פעמים על-פי סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה. ביום 20.10.2008 הוגשה למשרד המשפטים בקשת הסגרה על-ידי רשויות ארצות הברית, בין היתר, בעניינו של העורר וביום 30.10.2008 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה להכריז על העורר ועל הנאשמים האחרים בני הסגרה לארצות הברית. בד בבד עם עתירה זו הוגשה גם בקשה למעצרם של העורר ונאשמים נוספים עד למתן החלטה בעתירה. העתירה עצמה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בירושלים והדיון בה קבוע ליום 9.3.2009.

3.        הערר שבכאן מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) מיום 11.1.2009, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה. בהחלטתו דחה בית המשפט את הטענות המקדמיות שהעלו העורר ונאשמים אחרים ובהן הטענה כי העבירות התיישנו בציינו כי לצורך הדיון בבקשת המעצר ניתן להסתפק בעובדה שלבקשת ההסגרה של כל משיב צורף תצהיר תובע אמריקאי השולל את התיישנותן של העבירות על-פי הדין האמריקאי. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה כי לא מתקיים התנאי של פליליות כפולה בעבירות שעניינן פעילות במסגרת ארגון פשיעה, בשל העובדה שחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה) נכנס לתוקפו רק ביום 17.6.2003. בהקשר זה ציין בית המשפט כי חלק מן העבירות התבצע והושלם רק לאחר כניסתו לתוקף של חוק מאבק בארגוני פשיעה, וכי מכל מקום רוב העבירות אינן מבוססות על חוק זה וכמו כן אין חולק, כך קבע, כי ניתן להתבסס על ראיות שנאספו לפני כניסתו של החוק לתוקף. אשר לטענה כי יש לתרגם את הבקשה והמסמכים האחרים המוגשים על-ידי המדינה מבקשת ההסגרה לשפת הצד המבוקש אלא אם הוסכם אחרת, ציין בית המשפט כי טענה זו מקומה במסגרת בקשת ההסגרה עצמה. עם זאת, ציין בית המשפט כי אף שמדובר בדרישה מכבידה, ככלל יש אכן לתרגם בקשות כאמור, והחריג הוא שניתן להסכים אחרת.

           בשלב זה נפנה בית המשפט המחוזי לדון במחלוקת בין הצדדים באשר לקיומה של תשתית ראייתית בכל אחת מן הפרשות נשוא כתב האישום וכן בקיומה של עילת מעצר. בית המשפט קבע כי ניתן לקבל כראיה את אותו חלק בתצהירי החוקרים האמריקאיים הכולל סיכום של חומר הראיות (כגון תמצות של שיחות שהן פרי האזנות סתר) ומסקנות עובדתיות של החוקרים, להבדיל מן הפרשנות הניתנת על-ידם לחומר הראיות שהיא בעיניו בלתי קבילה. בקביעותיו אלה נסמך בית המשפט המחוזי על הוראת סעיף 12 לחוק ההסגרה הקובעת כי "בית המשפט הדן בעתירה לא יפסול כראיה - [...] מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין ההסגרה" וכן על סעיף 10(2) לאמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל מיום 10.12.1962 (תיקון מיום 6.7.2005) (ראו פרוטוקול בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית המתקן את אמנת ההסגרה שנחתמה בוושינגטון הבירה ב-10 בדצמבר 1962, כ"א 56) (להלן: הפרוטוקול המתקן) הקובע כי "מסמכים, הצהרות או סוגים אחרים של מידע כאמור יהיו קבילים כראיה בהליכי הסגרה גם אם היו נחשבים לעדות שמיעה או לא היו עומדים בכללי הראיות החלים במשפט".

4.        בית המשפט סקר בהרחבה את פרשיות הסחיטה השונות המיוחסות לעורר ועמד על חומר הראיות בכל אחת מהן הכולל הודעות ועדויות של חדד ועטיה, האזנות סתר, תצהיר החוקרת דיאן רויטר, סוכנת מיוחדת של הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (להלן: תצהיר רויטר), תצהיר הסוכנת פיטרמן בנוגע להעברות והפקדות כספים, תצהירים של סוכנים נוספים שעקבו אחרי העורר ומעורב נוסף בפרשה (ששון בראשי) בארצות הברית, תמונות של השניים שצולמו בארצות הברית וכן זיהויים של העורר ומעורבים אחרים בתמונות על-ידי חדד ועטיה, במהלך עדות שמסרו בשנת 2006 בהליך פלילי שהתנהל בקליפורניה בעניין פרשת הסחיטה נגד המעורבים האחרים. בית המשפט קבע כי אין מקום לבחון כל אחת מן הראיות לחוד, אלא יש לבחון האם ממכלול הראיות עולה תמונה היכולה לשמש תשתית להגשת כתב אישום. בהקשר זה קבע בית המשפט כי השותפות בין העורר ואחיו, מאיר אברג'יל (להלן: מאיר) לבן-הרוש עולה משיחות טלפון, דיווחים, התייעצויות משותפות, שיחות בנוגע לכספים משותפים וחלוקת עבודה והוא הוסיף וקבע כי ממכלול הראיות עולה תמונה של פעילות משותפת ומתואמת שיש בה היררכיה. בית המשפט קבע עוד כי מקור הכספים היה גבריאל בן הרוש והעורר ומאיר, כשותפיו, קיבלו דיווחים ומידע באשר לכספים ונכנסו לתמונה כאשר התעוררו קשיים בגביה. עוד ציין בית המשפט כי במקרה של מחלוקת על גובה החוב, היו העורר ומאיר פוסקים בעניין וקובעים את הסכום שעל החייב להשיב והוא הוסיף וציין כי מאמירות ישירות של חדד, עטיה וקיולאן עולה שהם החזירו את כספי ההלוואות שקיבלו בשל לחצים ואיומים פיזיים ישירים ומרומזים שהופעלו עליהם "ויצירת פחד הגובל בהיסטריה" אותו חוו בשל כך.

           אשר לעורר קבע בית המשפט כי הוא היה מעורב ישירות בפרשת חדד שאף זומן לבירור בפניו. בית המשפט ציין כי העורר "פסק" שעל חדד (שחובו כלפי החבורה עמד על 80,000 דולר) לשלם גם את חובו של עטיה (250,000 דולר) בציינו כי אירוע זה מהווה לכאורה נקודת שיא בהליך הגבייה שלווה בלחץ ואיומים, תחילה על-ידי בן הרוש ובהמשך בפגישות ובבירור במלון שנערך לחדד בפני העורר, כאמור, ואשר בעקבותיו שילם סך של 325,000 דולר (חובו של חדד וחובו של עטיה ביחד), לא לפני ששיעבד את ביתו להבטחת תשלום סך של 591,000 דולרים. בית המשפט מצא עוד כי מהאזנות הסתר עולה שהעורר היה מודע לכספים שקיבל חדד וכי בראשי וחי ועקנין דיווחו לו על הליכי הגבייה מחדד לפני הבירור שערך לו הוא עצמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שקיוליאן לא הזכיר את העורר בתלונתו, משיחות טלפון שהתקיימו במאי וביוני 2003 עולה שהעורר היה מעורה בחוב של קיוליאן ובהליכי הגבייה ממנו וכי יורם אל-על, פעיל הגביה בשטח, הוא שליח של העורר ואחיו. עוד ציין בית המשפט כי מהאזנות הסתר בעניין אסף וחי ועקנין עולה כי היו בעיות ועיכובים בגביה ולפיכך העבירו בן-הרוש ובראשי את ההחלטה על גובה החוב לעורר. בית המשפט ציין כי אף שאין ראיות לטיפול ישיר של העורר בחוב זה, נראה כי הוא מעורה בפרשה וכי כאשר החוב משולם הוא מקיים שיחת פיוס והרגעה עם חי ועקנין שאף הוא ואחיו אסף פעלו תחת לחץ ואיומים וחשש לחייהם מפני העורר. בית המשפט קבע כי המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהעורר היה מודע "לכספים הללו, לחייבים ולהליכי הגביה" ובפרשת חדד אף היה מעורב ישירות במעשי הסחיטה. על כן, כך קבע, קיימת בעניינו של העורר תשתית ראייתית לכאורית לעבירות של קשירת קשר לביצוע סחיטה, סיוע בגבית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה וקשירת קשר להלבנת הון.

5.        בפרשת הרצח של אטיאס ציין בית המשפט המחוזי כי בקשת ההסגרה נסמכת על תצהירו של יוחאי מנור (להלן: מנור), אחיו החורג של מלול ודמות בכירה בארגונו, אשר פנה לעורר לקבל את אישורו לביצוע הרצח ולטענתו, האישור לכך ניתן לו על-ידי העורר שאף הציע את עזרתו. בית המשפט הוסיף וציין כי בתצהירה של רויטר התומך  בבקשה מתוארת שיחת טלפון בין העורר למנור בנוגע "לאדם מסוים ולבעיה שטופלה" והוא קבע כי הודעת מנור מפלילה את העורר וקושרת אותו לרצח בין אם תסווג העבירה המיוחסת לעורר כעבירה של ביצוע הרצח בצוותא ובין כעבירה של שידול, בציינו כי "יש לפרש את אמנת ההסגרה פירוש ליברלי, ויש לבחון את העבירות הקבועות בה על פי אמות מידה מהותיות וענייניות, ואין נפקא מינה מה שם ניתן לאותה עבירה בחקיקה הישראלית או מהי הטכניקה החקיקתית, שהרי המהות היא אותה מהות". בית המשפט הוסיף וציין כי שיחת הטלפון הנזכרת בתצהירה של רויטר מחזקת את האמור בתצהירו של מנור המציין אף הוא בתצהירו כי שוחח עם העורר לאחר הרצח. אשר לטענת העורר כי נדרש סיוע לעדות מנור ציין בית המשפט כי כבר נפסק שבמסגרת הליך ההסגרה אין בית המשפט נדרש לבחינת קיומה של תוספת ראייתית אף אם זו נדרשת על פי הדין הישראלי וכי שאלה זו ראוי לה כי תתברר בהליך העיקרי שיתנהל בארצות הברית, אם יוסגר העורר. נוכח האמור קבע בית המשפט כי יש אחיזה לאישום נגד העורר בפרשת רצח אטיאס.

6.        בפרשה השלישית - היא פרשת הסמים בה נטען כי העורר עמד בראש רשת להפצת סמים ברחבי העולם ובהם גם MDMA - מצא בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית מחשידה אולם יש בה מספר חוליות חלשות, ועל כן סבר שהיא נעדרת עוצמה מספקת ואינה מצדיקה מעצר עד תום הליכי ההסגרה. בית המשפט קבע עם זאת כי נוכח התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה בשתי הפרשיות הראשונות, שהינן חמורות ביותר, קיימת בעניינו של העורר מסוכנות וכן קיים חשש להימלטות מן הדין ומשכך סבר כי אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו. זאת, בייחוד נוכח עברו הפלילי של העורר בעבירות סמים, אלימות, שוד וקטילת אדם בגינן ריצה בעבר שנים ארוכות בכלא. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי קיימת נגד העורר עילת מעצר של מסוכנות וכן קיים חשש להימלטות מן הדין.

טענות הצדדים

7.        הערר שבפניי מופנה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין התשתית הראייתית בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים ובפרשת הרצח וכן כנגד קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר. אך בפתח טיעוניו שב העורר ומעלה טענות סף. לדבריו, הוא נתון כבר למעלה מארבעה חודשים במעצר בלתי חוקי משום שבית משפט זה קבע מפורשות שהמסמכים שהוגשו מטעמה של ממשלת ארצות הברית חסרים ועוד קבע כי אין בהם מסמך מפורש המבקש להסגיר אותו לארצות הברית וכי המשיב חייב לנקוט ללא דיחוי בצעדים הנדרשים על פי דין כדי שתוגש בקשת הסגרה כדין בעניינו (בש"פ 9991/08, כב' השופט א' א' לוי), אך צעדים אלה טרם ננקטו. העורר מוסיף וטוען שמעצרו עומד בניגוד להוראות סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה לפיו אם חלפו 60 ימים מאז נעצר אדם וטרם הוגשה בקשה להסגרתו, יש לשחררו ועוד הוא טוען כי חרף דרישת סעיף 6 לאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית הקובע במפורש כי בקשת ההסגרה וכל המסמכים האחרים שהוגשו על-ידי המדינה המבקשת את ההסגרה יתורגמו לשפת המדינה המתבקשת, אלא אם הוסכם אחרת, וחרף החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 9991/08 בנדון, סוגית התרגום טרם באה על תיקונה. עוד טוען העורר כי הוא מודע להחלטת בית משפט זה בעניינו של אחיו, מאיר אברג'יל (בש"פ 725/09, כב' השופטת א' פרוקצ'יה; להלן: עניין מאיר), אך לגישתו החלטה זו מחזקת את הטענות התומכות בשחרורו שלו. טענת סף נוספת שמעלה העורר היא הטענה כי  סעיף 2 לחוק ההסגרה (הקובע כי מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה אלא אם החליט שר הפנים אחרת), מוציא מגדר האפשר את הסגרתו לארצות הברית שמעולם, לדבריו, לא הסגירה אזרח אמריקאי לישראל והוא מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שהיוזמה להסגירו לארצות הברית באה מן המשיב ולדבריו עניין לנו בשיתוף פעולה בלתי ראוי אמריקאי-ישראלי. עוד טוען העורר כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה שכל הנאשמים שכבר הועמדו לדין בפרשה זו בארצות הברית שוחררו שם בערובה והילכו חופשיים לאורך כל ניהול ההליכים וכן הוא טוען כי העונשים שהוטלו על המעורבים בפרשה זו שכבר נשפטו בארצות הברית היו מזעריים ועל כן קיים חשש שתקופת מעצרו עד הסגרתו תעלה על העונש שייגזר עליו. כמו כן שב העורר ומעלה בערר את הטענה כי התביעה נגדו בארצות הברית התיישנה משום שהמעשים המיוחסים לו בוצעו לפני למעלה מחמש שנים (שהוא לטענתו פרק זמן התיישנות בהליכים פליליים פדראליים), ועוד הוא טוען כי לא היה מקום לקבל את ההתייחסות בתצהירי החוקרים האמריקאיים לחומר ראיות גולמי שלא הוצג, בהיותה עדות שמיעה מובהקת.

           אשר לקיומה של תשתית ראייתית נגדו בפרשת הלבנת ההון והסחיטה, טוען העורר כי העבירה של "הלבנת הון" אינה בת הסגרה כלל ומכאן שאין מקום להורות על מעצרו בגינה. בהקשר זה טוען העורר כי מרכז הכובד לגבי ביצועה של העבירה היה, על פי הנטען, בישראל והדבר שולל על פי ההלכה הפסוקה את העילה להסגרתו בשל אישום זה. כמו כן הוא מציין כי כבר בשנת 2004 הוגש בארצות הברית כתב אישום כנגד חמישה נאשמים אחרים בפרשת הלבנת ההון והסחיטה והוא לא נכלל בו כנאשם. זאת חרף טענת שלטונות ארצות הברית כי הוא יעד מבוקש על-ידם כבר למעלה מעשר שנים. עוד טוען העורר כי מאז הגשת כתב האישום בשנת 2004 לא התווסף לתיק החקירה בדל ראיה נגדו בעבירות אלה. לפיכך, לגישתו אין כיום עילה להסגרתו בגינן וממילא אין הצדקה למעצרו בהליך ההסגרה. העורר מוסיף וטוען כי הימנעות השלטונות בישראל להעמידו לדין בגין פרשת הלבנת ההון, שליבתה לגישתו בישראל, מעידה אף היא כי עסקינן באישום קלוש שאין לגביו ראיות ולו לכאורה, המוכיחות כי הכספים שנמסרו ללווים מקורם בכספים שנגנבו על-ידי אתי אלון מהבנק למסחר ולגישתו, כספים אלה מקורם בחשבונות בנק גלויים וחוקיים של חברות קבלניות בבעלותו של בן הרוש. העורר מוסיף וטוען כי איש לא התלונן נגדו ביחס לפרשת הסחיטה בארצות הברית וכי גם ביחס לפרשת הסמים (לגביה קבע בית משפט קמא כי אין תשתית ראייתית מספקת), הוגש כתב אישום בבלגיה בשנת 2004 אך לא נגדו. אשר לפרשת הסחיטה מקיוליאן טוען העורר כי זה לא זיהה כלל את תמונתו כמי שקשור לסחיטתו או כמי שמוכר לו, כי הראיות עליהן הסתמך בית משפט קמא בעניין זה לא הוגשו כראייה בהליך אלא נזכרו בתצהירה של הסוכנת רויטר בלבד, וכי יורם אל-על (ששיחה עימו משמשת ראיה בהקשר זה) לא יוכל לשמש כעד תביעה נגדו משום שבקשת שלטונות ארצות הברית להסגרתו מברזיל סורבה עוד בשנת 2004.

           העורר מוסיף ומציין כי משקבע בית משפט קמא שאין ראיה ישירה למעורבותו בסחיטת קיוליאן ומשאיכות הראיות נגדו נופלת מאיכותן של הראיות המצביעות על מעורבותו לכאורה של מאיר בסחיטה זו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא איפשר חלופת מעצר בעניינו. בהקשר זה מוסיף העורר ומציין כי ממילא לא ניתן להסתמך על ראיות שמקורן במשפחת קיוליאן, שכן קיוליאן האב נפטר ואילו בנו נמלט מארצות הברית כתוצאה מהסתבכות בפרשת מרמה שנסיבותיה דומות לאלה בהן ניסה לגנוב מבן הרוש כמיליון דולרים. אשר לסוגיית הסחיטה מהאחים ועקנין טוען העורר כי בית משפט קמא קבע שאין ראיה על "טיפול ישיר" שלו בחוב זה וכי קביעתו הנוספת של בית משפט קמא שהוא "מעורב בפרשה" מבוססת כולה על שיחת טלפון בינו ובין חי ועקנין מיום 1.11.2003 המוגדרת כ"שיחת פיוס והרגעה", שאין בה כדי לבסס ולו לכאורה את האישום המיוחס לו בהקשר זה. עוד טוען העורר כי המעורבות המיוחסת לו בפרשת קיוליאן נופלת ממעורבותו של מאיר לגביו נקבע כי אין בראיות תשתית מספקת לביסוסה. באשר למעורבותו בפרשת סחיטתו של חדד טוען העורר כי תיאור "הבירור" שנערך בחדר המלון הוא תיאור מוטעה שאינו תואם את עדותו של חדד עצמו בבית המשפט הפדראלי בשנת 2006, שם, לטענת העורר, טיהר אותו חדד מכל מעשה בלתי חוקי כלפיו. טענה זו של העורר נסמכת על מובאות מעדותו של חדד, מהן עולה כי חדד שמח על הפתרון שהוצע על-ידי העורר במסגרת "הבירור" ולפיו ישיב חדד את חובו וכן את חובו של עטיה, ללא ריבית כלל. חדד אף העיד שלקח על עצמו את חובו של עטיה מרצונו ובשל הכדאיות הכלכלית שהיתה בכך מבחינתו.

8.        בעניין רצח אטיאס טוען העורר כי הראיה היחידה שהוצגה היא שיחת טלפון שנערכה לפני מועד כניסתו לתוקף של החוק למאבק בארגוני פשיעה וכי ככל "שנתן את ברכתו" לרצח, לא נעשה הדבר במסגרת ארגון פשיעה. עוד טוען העורר כי הראיה היחידה בעניין זה מבוססת על עדותו של אדם הזוי ותמהוני - מנור (אחיו של מלול שגם הסגרתו מבוקשת בהליך זה) וכי עדותו של מנור כעד מדינה טעונה סיוע. עוד טוען העורר כי בתצהירו מסבך מנור את העורר בתשע פרשיות פליליות חמורות ביותר אשר לפי הנטען על ידו מתרחשות במדינות שונות בעולם, אך לגישתו העובדה שאף רשות לא פתחה נגדו בחקירה מלמדת כי אין אמת בדבריו. העורר מוסיף וטוען כי על בית המשפט לבחון האם יהיה בכוחה של העדות המפלילה, בהשתלבות עם יתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להרשעתו וכי בעניינו אין בדל של ראייה חיצונית המאמתת את האמור בתצהירו של מנור ואין תחילתו של הסבר מדוע דווקא סיפור זה מפי מנור זוכה לאמון לעומת הפרשיות האחרות בהן ניסה מנור לסבכו. כמו כן טוען העורר כי קיים "בלבול" בעמדת המשיב באשר לשאלה מהו הסעיף בו ניתן להאשימו (עבירת הרצח בכתב האישום האמריקאי, סיוע לרצח בעתירה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי או עבירה של קשירת קשר לביצוע לרצח בסיכומיו של המשיב בבית משפט קמא).

9.        בעניין עילת המעצר שב העורר ומציין כי העבירות המיוחסות לו בפרשת הלבנת ההון והסחיטה וכן בפרשת הסמים בוצעו בשנת 2004, כי כבר אז הוגשו כתבי אישום כנגד מספר נאשמים אך לא נגדו וכי העובדה שרק כעת מתבקש מעצרו מבלי שחל שינוי כלשהו בראיות, משתיקה את המשיב מלטעון למסוכנות מצידו ולמצער יש לקבוע שהתנהלות המשיב נגועה בחוסר תום לב. לעניין החשש מפני הימלטות מציין העורר כי במובחן מאחיו הוא לא הורשע בעבירות סמים בחו"ל ולא ריצה בחו"ל עונש מאסר כלשהו, כי בעשור האחרון שהה בחו"ל כשנה אחת בלבד על פי דרישת פרקליטות המדינה וכי הוא מתגורר דרך קבע בישראל. עוד מוסיף העורר ומציין כי לא נמלט מן הארץ חרף העובדה שמשנת 2004 היה מודע לכך שבארצות הברית הועמדו לדין מספר אנשים בגין מעורבות בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים וכן לכך ששמו הוזכר באותם הליכים. לבסוף טוען העורר כי תנאי מעצרו מונעים ממנו להכין את הגנתו כנדרש משום שלא מתאפשר לו להתראות עם סנגוריו למשך יותר משעה, כי במהלך כל הפגישה עומד בסמוך אליו סוהר המאזין לנאמר, כי אין מאפשרים לו להיפגש עם סנגוריו בחדר סנגורים וכי בנוסף למחיצה המסורגת קיימת גם מחיצת פלסטיק שלעיתים אינה מוגבהת במהלך הפגישות עימו ובשל היותו כבד שמיעה נמנעת ממנו, הלכה למעשה, כל אפשרות לקיים פגישות עבודה עם סנגוריו בתנאים אלה. בנסיבות אלה העורר מבקש, אפוא, כי נורה על שחרורו תוך חיובו בהפקדת ערבות סבירה שתבטיח את התייצבותו להמשך הדיון בבקשת ההסגרה.

10.      המשיב מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית משפט קמא ומציין כי בבש"פ 9991/08 דחה כבוד השופט א' א' לוי ערר שהגיש, בין היתר, העורר דכאן בקבעו כי מבחינה מהותית הוגשה בעניינו של העורר בקשת הסגרה, אף שהורה לתקן מספר פגמים שנפלו בה. לטענת המשיב הוא פעל לתיקון הפגמים ופנה לשלטונות ארצות הברית אשר הבהירו במכתב מיום 9.12.2008 כי החומרים שנשלחו מהווים בקשת הסגרה ולעניין תרגום המסמכים לעברית הוא מציין כי בית משפט קמא התייחס לכך בהחלטתו נשוא הערר שבכאן בקובעו כי העניין ידון בפני בית המשפט הדן בעתירת ההסגרה עצמה. המשיב מוסיף וטוען שעל פי חוקי ארצות הברית, על עבירת הרצח אין כלל התיישנות, כי ביחס לעבירות הלבנת ההון והסחיטה באיומים נעצר מרוץ ההתיישנות בהחלטת בית המשפט האמריקאי מיום 5.6.2007, כפי שפורט בתצהירו של התובע, מארק צ'יילדס (להלן: צ'יילדס) וכן הוא מוסיף וטוען כי האמור בבקשת ההסגרה, ממנה מבקש העורר ללמוד שמדינת ישראל יזמה את הליך ההסגרה, הוא שמדינת ישראל הביעה נכונות לפתוח בהליך הסגרה לבקשת שלטונות ארצות הברית. עוד טוען המשיב כי לבית משפט קמא הוגש חומר ראיות גולמי הכולל, בין היתר, את תצהיריהם של מנור וקיוליאן, עדותם של חדד ועטיה בבית משפט אמריקאי, מעקבים שנערכו בארצות הברית ושלושים תמלילים של האזנות סתר והוא מוסיף וטוען כי לפי סעיף 12(2) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 10(2) לאמנת ההסגרה המתוקנת בין ישראל וארצות הברית, ניתן לקבל בהליך הסגרה חומר ראיות שאינו קביל בהליך פלילי שהיה מתקיים בארץ ולפיכך ניתן לקבל את תצהירי הסוכנים האמריקאים המסכמים את תוכן האזנות הסתר כקבילים, אף על פי שהם מהווים עדות שמיעה. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי תמלילי האזנות הסתר תומכים בתצהיר החוקרת רויטר וכי כל בקשות ההסגרה המוגשות לארצות הברית על-ידי ישראל מסתמכות על תצהיר תובע או תצהיר שוטר ובעניין זה קיימת הדדיות וכן הוא מדגיש כי מכל מקום עד הדיון בגוף הראיות שאמור להתקיים ביום 9.3.2009 בבקשת ההסגרה, אמורים להתקבל רוב תמלילי האזנות הסתר. אשר לתשתית הראייתית מציין המשיב כי גם בעניין מאיר קבע בית משפט זה כי קיימת נגדו תשתית ראייתית לכאורית והוא עומד על כך שהראיות נגד העורר ברורות וחד משמעיות מאלה הקיימות נגד מאיר. המשיב מציין כי מחומר הראיות עולה תמונה של ארגון בראשו עומדים העורר, מאיר ובן הרוש, כי כפופה להם "כנופית הביצוע" המעדכנת את השלושה בכל מעשי הסחיטות וכי כאשר מתעוררת בעיה נכנסים לפעולה העורר או מאיר. המשיב מוסיף ומציין בהקשר זה כי גרסת העורר לפיה חדד ביקש לשלם גם את חובו של עטיה אינה מתיישבת עם העובדה שהוא הגיע לפגישה עם העורר מלווה על-ידי חבר בכנופיית הביצוע (ששון בראשי) כדי שלא יברח, ואינה מתיישבת עם העובדה שהיה צורך בפגישה עם העורר כדי להניעו לשלם וכן עם עצם הגשת תלונה על ידו. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי לא ניתן ליישב טענה זו עם תמליל השיחה בין ועקנין ובין העורר בו מדווחים לעורר ש"חדד רעד מפחד" או עם תמליל שיחה בין חדד ובין מודיע משטרתי במסגרתו מציין חדד כי מן הרגע שבו העורר נכנס לתמונה אין לו אפשרות שלא לשלם את החוב. עוד מציין המשיב כי בסופו של יום שילם חדד סכום של 330,000 שקלים על חוב של 80,000 שקלים וכן הוא מציין כי המפגש עם העורר הוכן עשרה ימים טרם המפגש וכי לא דובר במפגש מקרי כטענת העורר.

11.      אשר לפרשת סחיטתו של קיוליאן מציין המשיב כי גם במקרה זה מבצעת את הסחיטה אותה "כנופית ביצוע", באמצעות איומים הדומים לאלה בהם נעשה שימוש בפרשת סחיטתו של חדד ועוד הוא מפנה לתמליל שיחה בין העורר ובין בן הרוש בו מדווח זה לעורר על סחיטתו של קיוליאן ועל כך ש"מטפלים בכסף שלהם". לטענת המשיב יש בכך כדי ללמד על מעורבותו של העורר בפרשה זו וכן על כך שהוא מודע למתרחש בציינו כי בפרשת סחיטתו של ועקנין קיים תמליל שיחה בו מציין העורר כי אם חי ועקנין יסדר את עניינו עם בן הרוש זה יהיה בסדר מבחינתו. בהקשר זה מסביר המשיב כי חי ועקנין הוא חלק "מכנופיית הביצוע" ועל רקע זה יש להבין את "שיחת הפיוס" עם העורר והוא מוסיף ומציין כי קיימת שיחה בין בראשי, שהוא כאמור נאשם נוסף בפרשה, לחי ועקנין במסגרתה נאמר לועקנין כי הוא חייב 500,000 דולר. עוד טוען המשיב כי באחת השיחות מציין בן הרוש כי אם העניין לא ייפתר, העורר "ייכנס לתמונה". באשר לפרשת הרצח טוען המשיב כי תצהיר מנור מפליל את העורר כמי שנתן את הסכמתו לרצח, הסכמה שבלעדיה הרצח לא היה מתבצע, וכן כמי שהציע את עזרתו לביצוע הרצח. כמו כן מתוארת בתצהיר מנור פעילותו של העורר כראש ארגון פשע וכמעורב בעסקאות סמים. נוסף על תצהיר זה, כך מציין המשיב, קיים תמליל שיחה בין מנור לעורר מיום 7.9.2003, דהיינו שבעה ימים לאחר שנרצח אטיאס התומך בגרסת מנור. המשיב מציין עוד כי תצהיר מנור מתיישב עם הודעות שמסרו שניים מחברי "הכנופיה המקסיקנית" אשר ביצעה בפועל את הרצח, וכי אחת הסיבות לכך שתצהירו של מנור ניתן תקופה ארוכה לאחר ביצוע הרצח היא פרק הזמן הארוך שנדרש על מנת להגיע עימו להסכם עד מדינה. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי כתב האישום האמריקאי מ-2008 מייחס לעורר את עבירת הרצח ולמצער ניתן להרשיע אותו בעבירה של קשירת קשר לרצח, בהדגישו כי העורר שלט בגורלו של אטיאס. המשיב מוסיף וטוען שנוכח חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר, מתקיימות במקרה דנן עילות מעצר של מסוכנות, חשש מהימלטות וחשש לשיבוש מהלכי משפט, על הדגשים המיוחדים שיש לעילות אלה ככל שהדבר נוגע להליכי הסגרה. עוד עומד המשיב על עברו הפלילי המכביד של העורר בגינו ריצה 18 שנות מאסר וכן על כך שהעורר הורשע בבלגיה בהעדרו ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, בגין היותו ראש ארגון פשיעה. לבסוף מציין המשיב כי בחודש מרץ נקבעו שישה מועדי דיונים בעתירת ההסגרה, וכי דיון נוסף ואחרון בעתירה, בו תישמע תגובת המדינה, נקבע ליום 23.4.2009.

דיון