ביהמ"ש המחוזי לא יתערב בסכום הפיצויים שנפסק לנוסעים שטיסתם מרוסיה לישראל התעכבה

ערעור זה מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת אסתר דודקביץ) מיום 13.07.06, אשר קיבל חלקית את תביעת המערערים.

העובדות:

המערערים רכשו מאופקים טיולים (2003) בע"מ (להלן: "אופקים") חבילת טיול מאורגן לסנט פטרסבורג ומוסקבה בין התאריכים 12.09.04 - 22.09.04, לרבות כרטיסי טיסה לסנט פטרסבורג וחזרה, באמצעות המשיבה - אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: "אל-על" או "המשיבה").

עקב שביתה כללית שפרצה במשק הישראלי בין התאריכים 21.09.04 - 22.09.04, אשר כללה סגירתו של נמל התעופה בן-גוריון, לא ניתן היה לבצע את הטיסה מסנט פטרסבורג לישראל. טיסה שנועדה להחזיר את המערערים לארץ והם נאלצו להישאר יום נוסף ברוסיה. מחמת מידע בלתי מספק שנמסר להם, נאלצו המערערים לנסוע מסנט פטרסבורג למוסקבה ברכבת. גם במוסקבה לא הובטחו להם מקומות בטיסות אל-על לישראל, ובשל יום הכיפורים הקרב והחשש שמא לא ימצא להם מקום בטיסה, נאלצו המערערים לרכוש על חשבונם כרטיסי טיסה בחברת התעופה הרוסית טרנס-ארו.

בכתב התביעה שהוגש על ידי המערערים נתבעו אל-על ואופקים לפצותם בסכום של 156,621 ש"ח, בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים שנגרמו להם בשל התנהלות המשיבה ואופקים והפרת התחייבויותיהן כלפיהם.

בפסק דינה המנומק בחנה כב' השופטת דודקביץ בהרחבה את האירועים והתנהלות הצדדים. באשר להגדרת השביתה כגורם אשר הביא לסיכול חוזה ההטסה שבין התובעים לבין אל-על, קבעה כב' השופטת כי חלות בענייננו הוראות סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").

למרות האמור לעיל, בחנה השופטת המלומדת את שיעור הפיצוי לו זכאים המערערים על פי הוראת אמנת ורשה, כפי שאומצה בישראל באמצעות חוק התובלה האווירית תש"ם-1980, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 22(ב) לחוק התרופות הקובע כי:

"הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק המסדיר יחסי עבודה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

בענייננו מוסדרת המחלוקת בין הצדדים בהוראות סעיפים 19 ו-20 לאמנת ורשה, הקובעת כי המוביל האווירי ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה של נוסעים וכבודה. אולם המוביל יופטר מחבותו אם יוכיח כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידו אפשרות לנקוט בהם.

כב' השופטת דודקביץ קבעה כי לא היה בידי אל-על היכולת למנוע את ביטול הטיסה שבה אמורים היו המערערים לשוב לישראל, אולם ככל שהדבר נוגע להתנהלותה לאחר ביטול הטיסה, נקבע כי לא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק שנגרם כתוצאה מהביטול.

כב' השופטת קמא קיבלה את מרבית טענות המערערים, ככל שהן נוגעות למחדלי אל-על אשר לא דאגה ליידע אותם ואת מנהל תחנת אל-על במוסקבה.

לסיכום נקודה זו קבעה כב' השופטת:

"שוכנעתי שאל-על נקטה באמצעים נאותים בכך שחכרה מטוס חלופי להטסת הנוסעים מסנט פטרסבורג ארצה מיד עם סיום השביתה, ואולם בנסיבות שנוצרו, ניתן היה לצפות שיאייש נציג של אל-על את דוכן אל-על במוסקבה במשך כל שעות העבודה באותו יום ולא יותיר את מאות הנוסעים הממתינים ללא כל הסבר, הנחיה או פתרון עד להגעתו הצפויה של מר איגור וייסברוד בשעות הערב, כ- 4 שעות לפני הטיסה המתוכננת לשעה 23:00. 

כמו כן לאור חומר הראיות שנפרש לפני- לא שוכנעתי, כאמור לעיל,שאל-על דאגה לעדכן את אופקים נכוחה בזמן אמת, וזאת לאור עדויות התובעים ועדויות אופקים ובהעדר, כאמור לעיל, כל עדות ישירה ובלתי אמצעית, שתסתור טענות אלו מטעם אל-על.

ודוק- גם בשעות של חוסר הודאות, ניתן היה להרגיע את הנוסעים, אשר חשו אבודים וחסרי אונים, לו נציג מוסמך היה דואג להודיע להם שהם ברשימת המתנה לשתי טיסות וכי מקומותיהם בטיסה החכורה מסנט פטרסבורג אושרו, או למצער - הוזמנו, וזאת על מנת להבהיר את סיכוייהם ומיקומם באותה רשימת המתנה ולתת להם את התחושה שמחפשים עבורם פתרונות.

שהרי אף לא אחד היה סבור שהשבתת נמל התעופה תימשך ימים רבים, אך נוכח יום הכיפורים הממשמש ובא (שבמהלכו שוב הייתה צפויה סגירת נמל התעופה בארץ) ניתן היה לצפות ולהבין את התחושות הקשות ואת חוסר הודאות שחשו הנוסעים ובהם היה צריך לטפל ברגישות ובהבנה, ובעיקר- ליידע אותם ולעדכן אותם בזמן אמת ולוודא כי המידע אכן מועבר לאותם נוסעים.

כזאת לא הוכח לי כדבעי, משמטעם אל-על העידה אך גב' עירית אולמרט, שלא עשתה דבר באופן אישי בכל התאריכים הרלבנטיים לתובענה הנדונה, כאמור לעיל".

למרות המסקנה דלעיל, סכומי הפיצויים בהם חוייבה אל-על לא היו לשביעות רצונם של המערערים ומכאן הערעור שבפנינו.

דיון: