השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ' ברון) מיום 19.10.04 בתיק עז' 2529/96, בו נדחו בקשת המערערת לקיים צוואה בכתב יד משנת 1994 לפיה היא יורשתה היחידה של המנוחה שרה ידווב ז"ל (להלן המנוחה) שהיתה ידידתה, ובקשת המשיב, אחיין המנוחה, לקיים צוואה בעדים מיום 16.1.95 לפיה הוא יורשה היחיד של המנוחה. המנוחה ילידת 1915, נפטרה לעולמה ביום 29.12.95. בערעור העיקרי מבקשת המערערת להפוך את קביעת בית המשפט קמא ביחס לצוואה לטובתה, ולהותיר על כנה את קביעתו הפוסלת את הצוואה לטובת המשיב. בערעור שכנגד מבקש המשיב להפוך את קביעת בית המשפט קמא הפוסלת את הצוואה לטובתו, ולהותיר על כנה את קביעת בית המשפט הפוסלת את הצוואה בכתב יד לטובת המערערת. דומה כי מבחינת המשיב גם תוצאה שבה נדחים שני הערעורים מתאימה לרצונותיו, שכן כנטען הוא יורש על פי דין של המנוחה, ובהיעדר צוואה קמות הוראות הירושה על פי דין שבחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
ב. למנוחה ולבעלה, שהלך לעולמו בשנת 1988, לא היו ילדים. המשיב ואחותו הם כנטען קרובי משפחתה היחידים של המנוחה; על פי הראיות עמד המשיב עמה בקשר, אך לא קשר הדוק, לאורך השנים. בשנת 1965 החל הקשר בין המערערת והמנוחה שדרו אז בשכנות; תחילה טיפלה המנוחה בשכר בבנה של המערערת, ובהמשך נוצרו קשרים קרובים ביותר, והמערערת טיפלה ותמכה במנוחה משל היתה בתה. בין היתר מינתה המנוחה את המערערת כמיופת כוח לפעול בחשבונה בבנק; המערערת אף הסדירה את התשלום לבית האבות בו עשתה המנוחה את חודשיה האחרונים. ביום 1.4.96 הגישה המערערת בקשה לצו קיום צוואה, בה התבקש אישורה של צוואה בכתב יד משנת 1994 (להלן הצוואה הראשונה), לפיה המערערת היא היורשת היחידה של המנוחה. ביום 22.6.96 הגיש המשיב התנגדות לבקשה הן בשל טענות ביחס לצוואה הראשונה, והן בשל קיומה של צוואה מאוחרת בעדים מיום 16.1.95 (להלן הצוואה השניה) לפיה הוא יורשה היחיד של המנוחה. כאמור, בפסק דינו מיום 19.10.04 דחה בית המשפט קמא את שתי הבקשות. נדון בכל אחת מהצוואות בנפרד.
ג. לא אמנע מלציין כי בדיון בפנינו הצענו פשרה בין הצדדים, המכלים מיטב ממונם בהתדיינות של "מלחמת עולם" על רכוש שערכו אינו עומד - דומה - ביחס מתאים להוצאות הללו, אך דרכנו לא צלחה.
ד. עיינתי, בין השאר, בפרוטוקול בית המשפט קמא ובמוצגים. המשיב לא חלק על כך שהמערערת הקדישה רבות למנוחה לאורך שנים (כמפורט בעדותה בישיבות 5.11.00 ו- 10.12.00; לעניין זה יש להטעים, כי המערערת לא נחקרה בעניין נסיבות עריכתה של הצוואה בכתב יד), מנגד, הוא אחיינה, קרוב דם למשפחה שרידת שואה. גם על רקע זה צריך להיבחן החומר שבפנינו.
הערעור - הצוואה הראשונה: עובדות וטענות
ה. הצוואה הראשונה היא פתק בכתב יד של המנוחה, בו נכתב בפולנית "אני שרה ידווב כל אשר שייך לי אני משאירה לרבקה מנשה עבור טיפולה. זוהי האחרונה שלי" (כך על פי התרגום). המנוחה חתמה על הפתק, אך לא נרשם עליו תאריך. בהסתמך על חוות דעת גרפולוגית קבע בית המשפט קמא כי הכתב הוא כתב ידה של המנוחה, והחתימה חתימתה. אף על פי כן, קבע בית המשפט כי אין לקיים את הצוואה, בנימוק שבהעדר תאריך - כנדרש לפי סעיף 19 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 - מדובר בצוואה פגומה; הוסף כי "פגם כזה ניתן לתיקון... אך בנסיבות ענייננו, העדר התאריך במסמך הצוואה הינו פגם משמעותי ביותר שאינני יכולה להתעלם ממנו או לרפאו" (עמ' 5). זאת, בעיקר משום שבמסגרת עריכתן של חוות הדעת הגרפולוגיות הוגש פתק חתום נוסף שכתבה המנוחה ביום 15.12.94 בו נכתב "אבקש לתת לריבק(ה) מנשה של 500" (להלן הפתק). נקבע בפסק הדין, כי אפילו לגירסת המערערת לפיה ניתן לה הפתק בסמוך לפסח 1994 - ולא למותר לציין כי בית המשפט הסתייג מגירסה זו (עמ' 6) - מאוחר פתק זה לצוואה הראשונה, ו"המסקנה המתבקשת, שמסמך הצוואה לא היה ציווי אחרון של המנוחה" (עמ' 6). כן נקבע כי אם התכוונה המנוחה להוריש למערערת את כל רכושה, מדוע מצאה לנכון לתת לה בנפרד 500 ש"ח?
ו. אלה עיקרי טענותיה של המערערת: (1) נטען כי על אף ייפוי הכוח שניתן לה, הקפידה המערערת לקבל מהמנוחה אישור בכתב אותו הציגה בפני הפקידה בבנק בטרם ביצוע פעולות בחשבון, והפתק שעניינו 500 ש"ח ניתן במסגרת המתוארת, ואין בינו לבין צוואה כלום; (2) נטען כי התיזה שהציע בית המשפט לפיה הפתק מהווה צוואה מאוחרת כלל לא נטענה על ידי הצדדים, ולא נדונה במשפט - ושגה בית המשפט בכך שהעלה גרסה עובדתית מיוזמתו, מבלי שהתאפשר למערערת לטעון כנגדה (ע"א 449/80 אשרף אבאליה נ' ריבל מחסני ערובה כלליים בע"מ, פ"ד לט(3) 541; ע"א 33/49 אליקים נ' אליעזרוב, פ"ד ג 1193; ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617). הוזכר כי הפתק כלל לא הוגש במשפט, והובא לידיעת בית המשפט רק בשל השימוש שנעשה בו במסגרת חוות הדעת הגרפולוגית; (3) נטען כי מהשוואה בין הצוואה הראשונה לפתק עולה בבירור כי אין המדובר בצוואה; (4) מערכת היחסים בין המערערת והמנוחה היתה קרובה והדוקה יותר מאשר מערכת היחסים הרופפת בין המנוחה למשיב - ומסתבר אפוא כי כוונתה היתה להוריש את נכסיה למערערת; (5) ולבסוף, נטען כי בפסק דינו של בית המשפט נפלו טעויות עובדתיות, כגון שבית המשפט התייחס לשני פתקים שהוגשו - בעוד שברור שקיים רק פתק אחד, והתוכן המיוחס לפתק השני ("שמרי את הפתק הזה, בהזדמנות אני אלך איתך לעורך דין לך מגיע כל מה שיש לי") אינו אלא דברים בעל פה, שלגירסת המערערת אמרה לה המנוחה שעה שנתנה לה את הצוואה הראשונה.
ז. בהתנגדותו לקיום הצוואה הראשונה טען המשיב כי זו כלל אינה בכתב ידה של המנוחה, ולחלופין שניתנה בהשפעה לא הוגנת של המערערת, כן נטען לביטולה של הצוואה הראשונה בכל מקרה - בעצם קיומה של הצוואה השניה. בערעור מוסיף המשיב, כי גם לשיטת המערערת, בהעדר תאריך, מדובר בצוואה פגומה, שלגבי שכמותה נפסק כי "לא די בכך שבית המשפט ישתכנע מעבר לספק סביר בדבר אמיתות הצוואה; הפעלת סעיף 25 (הירושה, שעניינו קיום צוואה חרף פגם צורני - א"ר) לחוק מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה (ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2) 432, 435) וכי יש בה אכן, משום ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה" (ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837, 851 - השופט, כתארו אז, ריבלין; אציין כי באותה פרשה הציע הנשיא ברק עמדה מקלה יותר). נטען כי קיים ספק אם המנוחה היתה צלולה בדעתה במועד כתיבת הצוואה הראשונה, והאם אכן היתה גמירות דעת כי מדובר בצוואה. עוד נטען כי קיים חשש להשפעה לא הוגנת - עקב התלות המוחלטת של המנוחה במערערת.
הצוואה הראשונה: הכרעה
ח. סעיף 19 לחוק הירושה, שכותרתו "צוואה בכתב יד" קובע:
"צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו"
אין חולק כי הצוואה שלפנינו אינה ממלאת את כל דרישות הסעיף, שכן אינה נושאת תאריך. הדרך היחידה לקיים את הצוואה היא באמצעות סעיף 25(ב) לחוק, שזה היה נוסחו בזמן הדיון בערכאה הראשונה:
"לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19"
סעיף 25(ב) הוסף בעקבות פרשת קניג (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701), ומטרתו "לאפשר לבית המשפט, כאשר אין לו ספק באמיתותו של המסמך ודבר גמירת דעתו של המצווה, ואם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקיים את הצוואה כלשונה גם בהעדר חתימה ותאריך" (דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 7) תשמ"ד - 1983, הצעת חוק 1653 בעמ' 94). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט שלא ניתן להתעלם מהחסר או לרפאו - "זאת בעיקר בשל הפתקים האחרים שהשאירה המנוחה בידי רבקה". הנימוק העיקרי עליו נשען בית המשפט קמא הוא, כי אין "אפשרות לקבוע שמסמך הצוואה הינו ציוויה האחרון של המנוחה" (עמ' 6).
ט. לאחר העיון סברתי כי בעניין זה יש להיעתר לערעור על דרך השבת התיק לבית המשפט קמא, אפרט את נימוקי. אכן, בהתנגדותו לבקשה לקיום הצוואה הראשונה לא התייחס המשיב לפתק, אך בכך אין כדי להעלות או להוריד. במקום אחר צוין:
"דיון בבקשה לקיום צוואה (או למתן צו ירושה) אינו דיון רגיל בו מכריע בית המשפט במחלוקות שבוחרים הצדדים להביא בפניו. תפקידו של בית המשפט (וכיום גם של הרשם לענייני ירושה) לייצג את כל מי שעלולה להיות לו נגיעה להליך - בין אם הופיע לפניו ובין אם לאו. מסיבה זו אף מוטל על בית המשפט לפרסם את דבר הגשת הבקשה (סעיף 67 לחוק הירושה; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (חלק שלישי, תשס"ב) 36-35), ולהבטיח בכך את האינטרסים של כל הנוגעים בעניין. זאת מעבר למחויבותו של בית המשפט לרצון המת, שעל הגשמתו - ולא על הגשמת משאלותיהם של הצדדים - הוא אמון. מובן אפוא שאין הוא כבול כליל, כבפרוצדורה אזרחית "רגילה", בטענות ובסעדים שביקשו הצדדים. גם במישור העיוני, תפקידו של בית המשפט בהליכים אלה אינו ליצור זכויות, אלא להתחקות אחר מצב הזכויות האמיתי ולהצהיר עליו (ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, פ"ד לז(2) 813, 824; ע"א 3459/94 I.P. Enterprises INC נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב(1) 273, 280); ממילא אין הוא מוגבל לטענות הצדדים" (בע"מ 852/07 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)).
בהתאם, אין העובדה שסוגיית הפתק לא הועלתה על ידי המשיב מעלה או מורידה כשלעצמה. משהתעורר אצל בית המשפט חשש לקיומה של צוואה מאוחרת - קרי, ציווי אחרון בדמות הפתק הנוסף - היה עליו לבקש את התייחסות הצדדים ולאפשר להם לטעון בעניין זה. אין מניעה - ואף חובה יש בדבר - שבית המשפט יעלה טענה מסוג זה מיוזמתו, אך חייב הוא לאפשר לצדדים (ובמידת הצורך לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה) לטעון בעניינה. לא כך נעשה במקרה דנא.
י. ועוד, בנסיבות סבורני כי אכן קשה להלום את הקביעה שהפתק השני מהווה צוואה מאוחרת. בניגוד לפתק הראשון - הפתק השני אינו נחזה להיות צוואה. בערעורה הציעה המערערת הסבר פשוט לפתק, כאמור - ודומה כי ניתן לברר את אמיתותו בקלות יחסית. נוסיף לכך את העובדה, שדומה כי בית המשפט אכן לא דק פורתא עובדתית ביחס לפתקים שהוגשו לגרפולוג (בניגוד לקביעותיו בעמ' 2 המדובר בפתק אחד ולא בשניים, ואותו פתק לא הוגש במשפט - ובית המשפט נחשף לקיומו באמצעות חוות הדעת; טעות לכאורית נוספת מצויה בקביעה שחוות דעתו של ד"ר ברוך, שהעיד מטעם המערערת על מצב המנוחה בתחום הנפשי, התייחסה למועד עריכתה של הצוואה השניה); לצדדים גם לא ניתנה הזדמנות לטעון בעניינם ולהגיע לחקר האמת. סברתי איפוא, כי עניין זה ראוי שישוב ויתברר בערכאה הדיונית.