1. לפני כשלוש עשרה שנים, ביום 2/12/1997, נמצאו ענת אלימלך ז"ל, ובן זוגה לשעבר- דוד אפוטה ז"ל (להלן ייקראו: "
המנוחים"), שרועים על רצפת דירתו של המנוח, ללא רוח חיים. מקרה רצח והתאבדות זה סוקר בהרחבה בתקשורת.
2. אביה ואחיה של המנוחה, אשר הפרסומים המטעים לטענתם והסותרים אודות הרצח לא הרפו את מנוחתם, עתרו לבית המשפט על מנת שיקבע באופן סופי כי הנתבע 1 הוא אשר נטל את חייה של יקירתם; וכן עתרו הם לפיצויים בסך כולל של 9,250,000 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להם ולמנוחה- כתוצאה ממעשה הרצח, ושיבוש הזירה שנעשה לשיטתם על ידי הנתבע 5- אחד משני אחיו של המנוח; הפרסום המטעה בתקשורת עקב שיבוש הזירה, לאור מידע מטעה שהפיצה משטרת ישראל; קבורתה של המנוחה בחלקת המתאבדים; עגמת נפש, כאב וסבל ועוד.
3. התביעה הוגשה על ידי עיזבון המנוחה ענת אלימלך ז"ל (
התובע 1), באמצעות אביה ויורשה החוקי - מר אבי אלימלך (
התובע 3); ועל ידי אחיה- מר ניר אלימלך (
התובע 2); כנגד עיזבון המנוח דוד אפוטה ז"ל (הוא
הנתבע 1)
, באמצעות יורשיו החוקיים - אלמנתו- הגברת סמדר אפוטה (היא
הנתבעת 2), ושני ילדיו (הם
הנתבעים 3-4); כנגד אחיו- מר יוסף אפוטה (הוא
הנתבע 5); כנגד שוטרי הסיור שנקראו ביום האירוע לטפל במקרה- רס"מ אלי קסוטו, ורס"ר גלעד נאדר (הם
הנתבעים 6-7); משטרת ישראל- שוטרי צוות החקירה המיוחד (הם
הנתבע 8).
למען הנוחות, הנתבעת 2 והנתבע 5 ייקראו להלן- "
הנתבעים"; ואילו הנתבעים 6-8, ייקראו להלן- "
המדינה".
4. ראשית ההליכים בתיק זה עם הגשת משפחתה של המנוחה תביעה לבית המשפט המחוזי ביום 1/12/04, בסמוך ממש לתום תקופת ההתיישנות.
5. החל מיום 18/12/05 מתנהלת התביעה דנן בפני מותב זה, נוכח החלטת כבוד השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי מיום 22/11/05 , אשר קבעה כי הסמכות להידרש ולדון בתביעה דנן נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
6. בתיק זה התקיימו תשעה עשר ישיבות הוכחות, וניתנו החלטות בשש בקשות ביניים, אשר על חלקן הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, כמו גם בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון- בקשות שנדחו רובן ככולן על ידי שלוש הערכאות.
טענות מקדמיות- דיון והכרעה:
מידת ההוכחה הדרושה בהליך זה:
7. התובעים טוענים, כי על אף שבפני בית המשפט עומדת שאלה שהינה פלילית במהותה, אין לשכוח כי עסקינן בהליך אזרחי המתנהל בכתליו של בית משפט לענייני משפחה, וכי הסעד המבוקש הינו סעד אזרחי ולא סנקציה פלילית, ומכאן לשיטתם, לא נדרשת רמת הוכחה של מעבר לכל ספק סביר, אלא של הסתברות הראיות, כמקובל בהליך האזרחי, ומפנים לעניין זה לע"א 10281/03
קורן נ' עמינדב . (ראה גם סעיף 200 לסיכומים).
8. הנתבעים טוענים מצידם (עמ' 7-12 לסיכומיהם), כי הלכה פסוקה היא, שבמקרה בו מייחסים לנתבעים מעשים פליליים חמורים ביותר, מוטל על התובע נטל מוגבר, וכי גם בהליך אזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא העניין, מפנים לע"פ 232/55 שם קבע השופט אגרנט, כי: "
תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב על העילה של רשלנות...". בעניין דנן, בו מייחסים התובעים למנוח ולאחיו הנתבע 5, עבירות פליליות חמורות, יש לצפות מהם לראיות מוצקות ביותר, כאשר בפועל לשיטת הנתבעים, לא זו בלבד שהתובעים לא עמדו בנטל המוגבר, אלא אף לא עמדו בנטל הרגיל. בהקשר זה מציינים, כי לצורך הוכחת תביעתם הסתמכו התובעים על גזרי עיתון ועל הודעות בחקירה משטרתית, מבלי שטרחו לזמן את העדים לעדות.
עוד טוענים הנתבעים לעניין נטל ההוכחה, כי במקרה דנן, חלה בנוסף ההלכה כי בתביעה כנגד עיזבון- חל על התובע נטל מוגבר (ראה לעניין זה ההפניות בסעיף 7 לסיכומים), ולפיו על התובע לשכנע באמצעות ראיה ודאית, וספק סביר עלול להכשילו. זאת מהטעם, כי בהעדר בעל הדבר גופו, אין לדעת אם לא היה מצליח אילו היה בחיים, להזים או לסתור את ראיות יריבו. לשיטת הנתבעים, נטל כבד זה מתוסף ומכפיל את הנטל החל על טענה למעשה פלילי.
עוד מוסיפים וטוענים הנתבעים לעניין נטל ההוכחה, כי אין להתעלם מהעובדה כי התביעה דנן הוגשה לאחר זמן רב ביותר, באופן שנגרם נזק רב לניסיונות לבירור האמת, ונזק ראייתי זה צריך להיזקף כולו לחובת התובעים. מה עוד שלשיטתם שיהוי ניכר זה בהגשת התביעה, הפוגע באפשרות הבאת ראיות ושחזור האירועים, מחייב לשיטתם את דחיית התביעה (ראה סעיף 10 לסיכומיהם).
דיון והכרעה:
9. עיון בפסיקה הענפה שניתנה בעניין זה מעלה, כי הגם שצודקים התובעים בטענתם, ולפיה רמת ההוכחה המוטלת עליהם בתביעה דנן היא של "הסתברות הראיות" (ראה סעיף 200 לסיכומיהם), או של "מאזן ההסתברויות", הנהוגה בהליך האזרחי, הרי עדיין מוטל עליהם "
נטל מוגבר" כהגדרת הנתבעים (ראה סעיף 4 לסיכומיהם), או
נטל ראייתי כבד, אשר בא לידי ביטוי באיכותן, עוצמתן ומשקלן של הראיות, אשר על התובעים לתמוך בהן את תביעתם, ואשר עליהן להיות חזקות, ברורות ומשכנעות יותר, ככל שהעניין נשוא התביעה רציני יותר.
כך נקבע על ידי כבוד השופט אגרנט בע"פ 232/55
היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד י"ב 2017, 2063, אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם:
"...
ההבדל בין שתי חובות ההוכחה (הפלילית מחד גיסא- "מעל לכל ספק סביר"; והאזרחית מאידך גיסא- "מאזן ההסתברויות"),
הוא אך הבדל של מידה או דרגה ....אף אחד משני המבחנים האמורים איננו מבחן החלטי, ובתחום כל אחד מהם עלולה להשתנות מידת ההוכחה הדרושה ממקרה למקרה, הכל לפי רצינות העניין השנוי במחלוקת...במידה שהעבירה, נשוא הדיון הפלילי, עולה בחומרתה, כך תגדל גם מידת ההוכחה, הדרושה לגביה. כן גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין. למשל, תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר זה הסובב על העילה של רשלנות.".
בהתייחסו לפרשה זו, נאמר על ידי פרופ' אליהו הרנון בספרו
דיני ראיות, 1985, חלק ראשון, עמ' 217, כי:
"
....תוך הסתמכות על הפסיקה האנגלית,
הגיע כאן בית המשפט העליון, למעשה, להכרה במידת הוכחה שלישית, שהיא רמת ביניים- דבר שלא כל המשפטנים האנגליים מוכנים להסכים לו. אולם מסקנה זו קרובה להשקפה הרווחת בארצות הברית".