ביהמ"ש דחה עתירתו של אסיר נגד החלטת ועדת שחרורים שלא לשחררו

מ.ברנט- שופטת

מונחת בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים ולפיה נדחתה בקשת העותר להשתחרר בשחרור על תנאי.

העותר מרצה עונש מאסר שביעי לתקופה של 18 חודשים בגין הרשעתו בעבירות של גניבת כרטיס אשראי, סחיטה באיומים, והונאה בכרטיס חיוב.

בתאריך 9.12.2007 הופיע העותר בפני ועדת השחרורים וזו דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי ממאסר, בין היתר לאור עברו הפלילי המכביד, העובדה כי מדובר במאסר שביעי, היותו אסיר רצידיוויסט, בעל סף גירוי נמוך המשתף פעולה באופן קונקרטי בלבד, היותו מניפולטיבי, העדר תוכנית רש"א בשל העובדה כי אינו יוצא לחופשות, התנהגותו בכלא אשר בגינה נרשמו לחובתו קטטות, צעקות ואיומים כלפי זקיף, רקע של שימוש בסמים ואלכוהול, חמ"ן שלילי והתנגדות מטא"ר לשחרורו.

לטענת העותר כלל הגורמים מתייחסים אליו , כלשונו, "גרוע ביותר", הוא מרגיש מקופח, והוגשו כנגדו דו"חות לא נכונים אף שלא זכה לראותם.

מנגד טענה ב"כ המשיבה כי שילוב כלל שיקולי הוועדה,קרי: חומרת העבירות, חזרתו המהירה של העותר אל הפשע, עברו המכביד והתנהגותו בכלא כמו גם המידע המודיעיני אודותיו והעדר תוכנית רש"א, מלמדים כי החלטת הועדה נמצאת במתחם הסבירות ואין כל פגם שיצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתה.

דיון והכרעה :

השאלה העומדת בפנינו, במסגרתה של עתירה זו, הינה האם החלטת הועדה מנימוקיה, והאיזונים שנעשו בהחלטתה בין האינטרסים השונים, חרגה ממתחם הסבירות, חריגה שיש בה הצדקה להתערבות בהחלטתה.

כלל הוא כי הנטל הוא על העותר לשכנע את הועדה שהוא "ראוי לשחרור" וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור כלשון סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי תשס"א -2001:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

אין המדובר בזכות קנויה של כל אסיר להשתחרר טרם סיום תקופת מאסרו.

הסמכות להחליט על שחרורו של אסיר מסורה לועדת השחרורים ותפקידו של בית המשפט לבחון האם הועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול, ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים.

בבג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש ואח', (פ"ד נג(3) 721, 757) נפסק על ידי כבוד השופט חשין כי:

"הלכה מכבר היא, כי ועדת השחרורים האזרחית - וכמותה הוועדה הצבאית - הן-הן בעלות הסמכות על-פי דין, וכי בית-המשפט לא ישב על כיסאן. גם אם באנו לכלל מסקנה כי אנו החלטנו אחרת לו אנו הוועדה... אין די בכך כדי שנורה להפוך את החלטתה של הוועדה על פיה. להפיכת הקערה על פיה נדרש יותר מכך; נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים תהא טעות חמורה, כי החלטתה תהא בלתי סבירה בעינינו כדי-כך שנכון וראוי הוא כי נצעד לפנים ונאמר את דברנו צלול וברור... אכן, יש לעתים שמשקלו - אם תרצו: משקלו הסגולי - של שיקול פלוני הוא כה כבד, חשיבותו היא כה-מרובה, מקומו הוא כה-מרכזי, עד שבהכרח מכריע הוא את כל שאר השיקולים כולם; כמו אמרנו: אם יהיו כל שיקולים אחרים בכף מאזניים ואותו שיקול כבד-משקל בכף שנייה, מכריע את כולם. ואם בעל-הסמכות לא הכריע בדעתו כאשר חייב היה להכריע, נכריע אנו תחתיו".

בסעיף 9 לחוק הנחה המחוקק את הועדה לשקול שיקולים שונים בבואה להחליט בעניינו של אסיר ובהם העבירה שבשלה נושא האסיר במאסר (סוגה, חומרתה, נסיבות ביצועה היקפה ותוצאותיה); הרשעותיו הקודמות של האסיר לרבות תכיפותן ותקופות מאסר שנשא בגינן; התנהגות האסיר בכלא; מעורבות בפעילות עבריינית, בין בתוך כתלי בית הסוהר ובין מחוץ להם; חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון; חוות דעת הכוללת תכנית לשיקום האסיר; נתונים אישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי וכו'.

כן רשאית הועדה לשקול שיקולים נוספים כגון האם שחרורו של האסיר יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט; מה תהיה השפעת השחרור על אכיפת החוק והרתעת הרבים וכיו"ב.

ומן הכלל אל הפרט: