השופטת נילי ארד
לפנינו ערעור שהגישה מדינת ישראל על קולת העונש שנגזר על המשיבים הכולל עבירות של העסקת עובד זר שלא על פי היתר כדין והעסקתו ללא הסדרת ביטוח רפואי. זאת, בנסיבות בהן אותו עובד נפגע במהלך עבודתו בשירות המשיבים וכתוצאה מהתנהגותם אושפז בבית חולים כ"אלמוני".
העסקה שלא כדין, הפגיעה והאישפוז
2. 2. המשיבה 1 - חברת טסה יבוא ושיווק עץ בע"מ (להלן:
החברה) מנהלת מחסן לעיבוד עץ במושב יגל. המשיב 2, מר אייל טסה (להלן:
המשיב) הוא מנהל החברה ובעל המניות בה.
מר יאנג קפינג (להלן גם:
העובד) הגיע בתאריך 10.12.01 מסין לישראל ומיום 1.9.02 הועסק כעובד בחברה, ללא היתר כדין ומבלי שהוסדר ביטוח רפואי עבורו.
3. 3. בתאריך 11.10.02 כחודש ימים לאחר שהחל עבודתו בחברה, בעת שהעובד סייע לנהג המלגזה להעמיס משטחי עץ במחסן העצים של החברה, קרסה הרמפה והמלגזה ובתוכה הנהג והעובד נפלו ארצה. הנהג יצא ללא פגע ואילו העובד נפגע קשות. כעולה מעדותו של ד"ר קימלפילד, רופא בתחנת מד"א, בעת הגיעו למקום התאונה איבחן את פציעתו של העובד כפגיעת ראש, דימום באוזן וכתוצאה מכך חשד לשבר בבסיס הגולגולת.
על התנהלות החברה ועובדיה בהתייחס לפציעתו של העובד קבע בית הדין האזורי בהכרעת הדין, בין היתר כך:
"למן הרגע שהגיעה למקום ניידת מד"א, התנערו הנאשמת ועובדיה מכל קשר למר קפינג, סירבו למסור כל פרט מזהה בנוגע לזהותו של מר קפינג, בטענה שאינם מכירים אותו ואינם יודעים את שמו". בניידת טיפול נמרץ נרשם תחת שמו של מר קפינג "אלמוני", "בפרטיו האישיים שנרשמו בטופסי מד"א נרשמה זהותו: 'פלוני אלמוני' ". "על פרטי טופס ההתחייבות שנשלח לנאשמת לצורך תשלום חשבון הפינוי באמבולנס לבית החולים אסף הרופא, ואשר שולם על ידי הנאשמת במלואו נרשם: 'תאונת עבודה של פועל זר. שם החולה: אלמוני' ". "וכך שכב עשרה ימים בבית החולים ללא שם או זהות, כשהוא סובל מפציעת ראש וחשד לשבר בגולגולת, בלא שאיש מאנשי הנאשמת בא לבקרו או דורש בשלומו".
העובד עזב את בית החולים כעבור 10 ימי אישפוז מחשש שמא יחויב בתשלום דמי האישפוז. וכך העיד:
"משום שאף אחד מטסה לא ביקר אותי, ובית החולים רצה שאני אשלם. אני לא יודע אם בעל הבית שילם, אני חושב שהוא לא שילם, לפני שאני הבראתי אני עזבתי את בית החולים, כי אני פחדתי שאני אצטרך לשלם. אז אני לא אמרתי לאף אחד בבית החולים וברחתי".
במאמר מוסגר יוער, כי לפי העולה ממסמך שכותרתו "הסדר חוב- יאנג קאפינג" מיום 19.11.07 שילמה החברה את הוצאות האישפוז של העובד, וכן שילמה הוצאות העברתו באמבולנס מגן דוד אדום.
לאחר שעזב את בית החולים, סבל העובד מכאבי ראש והתקשה בהליכה. בלית ברירה חזר לקראוון בו התגורר קודם לכן במסגרת המגורים שסיפקה החברה לעובדיה. כעבור ימים אחדים שילמה לו החברה שכר עבודתו לאותו חודש כולל ימי האישפוז בסכום כולל של 5,000 ש"ח ושילחה אותו לדרכו בהודעה שאינה זקוקה לו עוד. על מצבו באותה עת העיד: "היה לי כאבי ראש, לא יכולתי ללכת, הידיד שלי הלך למשרד לקבל את הכסף עבורי וזה היה 5,000 ש"ח... שאלתי את אייל אם אתה צריך אותי לעבוד הוא אמר לא, לקחתי את הדברים שלי ועברתי לתל אביב לגור עם חבר שלי".
סמוך לאחר מכן נעצר העובד על ידי משטרת ההגירה, ישב בכלא 23 יום ושוחרר לאחר שנודע למשטרה על פגיעתו בתאונת עבודה. לאחר שחרורו המשיך בעבודה בישראל אצל מעסיק אחר.
כתב האישום והכרעת הדין
4. 4. בתאריך 19.4.04 הוגש כתב אישום נגד החברה ונגד המשיב. החברה הואשמה בהעסקת עובד זר שלא על פי היתר כדין, ללא הסדרת ביטוח רפואי, ללא חוזה עבודה בכתב "בשפה שהעובד מבין" ומבלי "שמסרה לו בכתב פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו". המשיב הואשם בכך ש"הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות שביצעה הנאשמת".
5. 5. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת דינה אפרתי; פ' 64/04) בחן את מסכת הראיות ואת טענות הצדדים תוך שעמד על תכלית חוק העסקת עובדים זרים ונסיבות המקרה וכך קבע: המדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיומן של כל העבירות המפורטות בכתב האישום ולא עלה בידי הנאשמים לעורר כל ספק סביר שמא מתקיים בכל זאת סייג לחיובם בדין; בית הדין שוכנע מעל לכל ספק כי העובד הועסק על ידי החברה "במפעלה במשך תקופה של כחודש ימים לפני התאונה שאירעה לו" בחצריה; נדחו גרסאות המשיבים לפיהן "היה מר קמפינג עובד חברת כוח אדם ולחילופין עובד של קבלן פלסטינאי מעזה". בקביעתו זו התבסס בית הדין על עדותו של מר קפינג שהיתה מהימנה עליו בהיותה "עקבית ברורה וקולחת, והתיישבה היטב עם מכלול ראיות המאשימה ועדיה"; בעוד אשר עדויות הנאשם ועובדים אחרים בחברה היו "סותרות, מבולבלות" בלתי מהימנות ואף "לא עלו בקנה אחד עם הודעותיהם בפני מפקח העבודה בזמן אמת". עדותו של נהג המלגזה, מר שלום, אשר היה עד לתאונה נמצאה "תומכת בטענת המאשימה, כי מר קפינג הועסק בנאשמת" לפני קרות התאונה;
בהתייחס ליסוד הנפשי קבע בית הדין האזורי כי הוא שוכנע "מעל לכל ספק, כי הנאשם בחר לעצום את עיניו ולהתעלם מכך שהעובד הזר המועסק על ידו איננו בעל רישיון עבודה כלשהו"; "הנאשם לא ערך בירור סביר וראוי בטרם התחיל להעסיק את מר קפינג, לא וידא ולא טרח להוציא עבורו רישיון או ביטוח רפואי ואף לא העסיקו לפי הסכם חתום בכתב" והמשיבים לא הצליחו לעורר ספק סביר לקיומו של סייג לאחריות הפלילית;
בית הדין התייחס בהרחבה להתנהלותם הלקויה של המשיבים לאחר התאונה תוך שציין את התנערותם מהעסקתם אותם, התכחשותם להיכרות עימו, סירובם למסור פרטיו לניידת טיפול נמרץ ולבית החולים, כדי כך שנרשם "אלמוני" וכזה נותר במהלך אישפוזו.
על סמך העדויות והראיות שהובאו לפניו הרשיע בית הדין האזורי את החברה בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו- (2); 2(ב)(2), ו- (3); וסעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991. המשיב הורשע באותן עבירות ובעבירה נוספת של "הפרת חובת הפיקוח לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, לגבי העבירות המיוחסות לנאשמת".
גזר הדין
6. 6. לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים לעונש ו"לאור העובדה כי אין לנאשמים הרשעות קודמות, וכי המדובר בהעסקה חד פעמית לתקופה קצרה שלא הייתה כרוכה בפועל בהפקת רווחים אישיים" גזר בית הדין האזורי על החברה קנס כספי בסך של 50,000 ש"ח החל מיום 1.11.07 וקנס כספי על המשיב בסך 15,000 ש"ח. עוד נקבע בגזר הדין כי כל אחד מהמשיבים יחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו ו"זאת במשך שלוש שנים, ובסכום של הקנס המקסימלי הנקוב לעבירות אלה במועד ביצוען".