פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט י. צימרמן), אשר ביום 06.10.10 הרשיע וגזר את דינו של המערער.
בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשכרות, ביום 22.04.07, נהיגה בשכרות שנבעה מאי-הסכמת המערער למסור בדיקת נשיפה ובדיקת דם, וכן בשל בדיקת מאפיינים כושלת, אשר נכשל בה.
המערער הואשם באותו כתב אישום שם בעבירות של אי-מסירת פרטים לאחר תאונה, נהיגה בקלות ראש וללא ביטוח.
לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית המשפט קמא את המערער מעבירה של אי-מסירת פרטים, אך הרשיעו ביתר העבירות בהן הואשם, ובעיקר, ועל כך הערעור, על עבירת השכרות שבשלה הורשע.
בית משפט קמא גזר את דינו של המערער לעונשים שונים, ובהם פסילה בפועל למשך שלושים חודשים, פסילה מותנית, קנס ומאסר על תנאי.
בית משפט קמא, בהכרעת הדין, שעליה בעיקר הערעור, בחן לשאלת הנהיגה בשכרות את מעשי המערער במספר מבטים: האחד, בדיקת המאפיינים שנערכה לו, ומאותה בדיקה, כך קבע וכך עולה מחומר הראיות שעיינתי בו גם אני, מלמדת כי המערער עמד באופן לא יציב, הלך על קו באופן לא יציב, התנדנד, החטיא בהבאת אצבעו לאף בעיניים עצומות, התנהגותו הייתה רדומה, דיבורו כבד, היה מבולבל ולא זכר פרטים.
המערער אמנם הודה ששתה כוס יין, אפילו לא כוס, אך טען שעשה זאת בהבדלה לכל המאוחר, דהיינו, אף בהינתן שמדובר ביום של קיץ והאירוע התרחש באפריל, אזי בהינתן שהבדיקה של המערער לצורך התנהגותו הייתה בשעה 06:40 בבוקר, הרי חלפו שעות ארוכות מאוד בין שני האירועים.
מבט אחר שבחן אותו בית המשפט הוא מבט סירוב הנאשם לבדיקת דם.
בית המשפט קבע עובדתית לאחר עיון בראיות אפשר לומר, קבע גם נכון, כי הוסבר היטב למערער הצורך והסיבה להיעתר לבדיקות נשיפה ולבדיקות דם, אך הוא סירב וכפי שאמר באמרתו במפורש (האמרה ת/16) בין השורות 34-44, בהן אמר כי סירב לבקשת הבדיקות וסירב משום ההגזמה שיש בהן.
איך שבית משפט לא יביט על עילות ההרשעה של המערער בעבירת השכרות, מגיע למסקנה שההרשעה הייתה במקומה ואין סיבה להתערב בכל הקביעות העובדתיות, שכאמור, מצאתי בהתאם לראיות שקבע בית המשפט קמא, ולכן, לעניין הכרעת הדין, אין מקום לקבל את הערעור והוא נדחה.
כאמור, הערעור הוא גם לעניין העונש. מדובר במערער יליד 1967, אמנם אדם לא צעיר ובעל משפחה, ברשותו רישיון נהיגה משנת 1985 ולחובתו 17 הרשעות בדין בעבירות שונות, גם בטיחותיות.
הנני מסכים עם ב"כ המערער שהעונש שהוטל עליו הוא פחות במישור הפסילה איננו עונש קל, אך בוודאי שאיננו סוטה במידה בלתי מוצדקת מהעונש ההולם, בזכרנו שהעונש עפ"י סעיף המינימום עפ"י סעיף 39 (א).
יתר רכיבי הענישה אינם חמורים, לא הקנס ולא המאסר והפסילה המותנית.
אין מקום לקבל את הערעור והערעור, על שני חלקיו, נדחה.
עם זאת, לפנים משורת הדין, הנני קובע שיהיה עיכוב הביצוע, שעונש הפסילה יישאר בעינו עד ליום 02.01.2011, ובאותו יום על המערער להפקיד את רישיונו בבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו.
ניתנה והודעה היום כ"ה כסלו תשע"א, 02/12/2010 במעמד הנוכחים.
רענן בן-יוסף, שופט
הוקלד על ידי: אורלי בן-שלום