בטול כתב אישום בעבירת נהיגה בפסילה בגין פצול אישומים וטענת הגנה מן הצדק.

בפניי טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, לפיה, מתבקש בית המשפט לבטל  את כתב האישום.

לפי טענת הסניגור, יש לבטל את כתב האישום, הואיל ומדובר באירוע אחד, מיום 2.7.11, אשר בו יוחסו לנאשם שני כתבי אישום: האחד, אישום של נהיגה בשכרות, בגינו הובא לדין, ונשפט במסגרת תיק ביהמ"ש 5236-11-11 (להלן: "תיק השכרות"), והשני, שהוגש מאוחר יותר, ומתייחס לאותו אירוע, הינו עבירה של נהיגה בזמן פסילה - הוא כתב האישום שבפניי בתיק זה. נטען, כי פיצול האישומים לשני כתבי אישום, שהוגשו במועדים שונים, גרם עוול ואי צדק לנאשם. שכן, במסגרת תיק השכרות, עליו נדון הנאשם, הנאשם הודה ונשפט, קיבל עונשים חמורים, ואילו עתה, יישפט בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, השייכת עובדתית, לאותה מסכת עובדתית נשוא תיק השכרות, וצפוי עתה לקבל עונשים שיכלו להיות חלק מחטיבת העונשים שהוטלו עליו במסגרת תיק השכרות. 

ב"כ המדינה מתנגד לבקשה. הוא אישר בהגינותו, כי העמדתו של הנאשם לדין, פעמיים, בגין אותה מערכת עובדתית, נובעת מתקלה. אך אין תקלה זו יכולה להביא לביטולו של כתב האישום, נוכח חומרת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום השני שבתיק זה, והאינטרס הציבורי המחייב העמדתו של הנאשם לדין. לגישת ב"כ המדינה, ככל שבית המשפט יתרשם כי נפגעו זכויותיו של הנאשם, רשאי ביהמ"ש ליתן לכך מענה בשלב גזירת העונש.

דיון והכרעה:

עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. נפסק, כי במקום בו עלולה להיות פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות, קמה לנאשם הגנה מן הצדק, לפיה יורה בית המשפט על ביטולו של כתב האישום בהתמלא התנאים לכך (ע"פ 4855-02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ' פ"ד נ"ט (6) 776, 806 - 809 (להלן -"הלכת בורביץ"). יצוין, כי המחוקק אימץ מבחן מרוכך יותר מזה הקבוע בפסיקה, ובתיקון האחרון שנעשה בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, התווספה להוראת הסעיף האמורה, תקנת משנה 10, אשר הרחיבה את רשימת הטענות המקדמיות שניתן לטעון בפתח המשפט. לפי הוראת החוק דהיום, בית המשפט מוסמך לבטל כתב אישום אם "הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". באשר לתחולתה של ההגנה מן הצדק קבעה הלכת בורוביץ' שלושה מבחנים להחלתה: האחד - זיהוי פגמים שנפלו בהליכים נגד הנאשם ומידת עוצמתם; השני - בחינת השאלה, האם קיומם של פגמים אלה גורם לפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, תוך איזון בין האינטרסים השונים; השלישי - בחינת האפשרות לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.

יש אפוא לבחון את המקרה שבפניי עפ"י העקרונות שנקבעו בחוק ובפסיקה ולקבוע לאורם באם התמלאו דרישות הדין להחלתה של ההגנה על המקרה קא עסקינן.

א)  זיהוי פגמים שנפלו  בהליכים נגד הנאשם וככל שהיו בחינת עוצמתם:

כפי שהובהר לעיל, הנאשם הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות. כתב האישום הוגש ביום 10/11/11 על דרך הזמנה למשפט. הנאשם היה מיוצג  באותו תיק. הסניגור הגיע להסדר טיעון עם התביעה, כתב האישום תוקן, הנאשם הודה באותו תיק, הורשע, ונגזר עונשו ל- 11 חודשי פסילה בפועל,  8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וקנס ע"ס 1800 ש"ח. כתב האישום בתיק שבפני הוגש כשלושה חודשים וחצי לאחר מכן, ביום 29/2/12. עיון בעובדותיהם של שני כתבי האישום מלמד כי מדובר באותו אירוע עובדתי לפיו ביום 2/7/11 סמוך לשעה 05:20 נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג יונדאי בשד' ההסתדרות בפרץ חיפה ונעצר ע"י השוטרים לביקורת שיגרתית. גם עדי התביעה שבתיק השכרות הם אותם עדים בתיק שבפני, אם כי בתיק שבפני התווספו עדים נוספים אך אלה רלבנטיים לעבירה המיוחסת לנאשם (הקצין הפוסל).

הסניגור טוען, כי אם היה התיק הנוכחי בפני הסניגור שייצג אותו באותו מועד, ניתן היה לסיים את שני התיקים ולקבל גזר דין אחד בגין שניהם. התביעה מאשרת, כי נפלה שגיאה בפניה בשל אי תיאום הקיים בין מערכות שונות של התביעה. נוכח הצהרה זו, והעובדה הפשוטה שאכן הוגשו שני כתבי אישום השייכים לאותו אירוע עובדתי, במועדים נפרדים, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי נפלו פגמים בהליכים המשפטיים בהם נקטה המאשימה כנגד הנאשם. בשים לב לעובדה שהנאשם אכן יכול היה לקבל עונש אחד ביחס לשני האישומים הללו (שכרות ונהיגה בזמן פסילה), ומשמעות פיצול האישומים היא הטלת עונשים נפרדים בגין כל תיק, דבר אשר יש בו כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בנאשם, ניתן לקבוע, במידה רבה של וודאות, כי עוצמתם של פגמים אלה בעבור הנאשם, היא רבה.

ב) האם קיומם של פגמים אלה גורם לפגיעה בתחושת הצדק וההגינות:

על מנת לבחון באם קיימת במקרה דנן 'פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות' יש לעמוד בקצירת האומר, על היקף הפגיעה. נראה להלן כי היא משתרעת הרבה מעבר לגבולות האינטרס הפרטני של הנאשם. בחינה זו תסייע להבין ולהראות כמה חריפה עלולה להיות הפגיעה, עקב פיצול האישומים, בעקרונות הצדק ובחובת הגינותו של ההליך המשפטי הפלילי כלפי הנאשם, וכן תומחש השלכותיה על הציבור, ועל כל הנוגעים בדבר. ניתן למנות מס' טעמים המחייבים לגישתו של בית משפט זה, הגשת כתב אישום אחד המכיל את מכלול האישומים כנגד נאשם העומד לדין בתיק תעבורה, ביחס לאירוע עובדתי אחד, להלן אפרטם:

החובה לקיומו של הליך ראוי והוגן כלפי הנאשם -  זכות זו זכתה להכרה בפסיקה כזכות חוקתית הנגזרת מן הזכות לכבוד וחירות שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ראו: בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד סא (3) 93 (2006); אהרון ברק, פרשנות במשפט, חלק 3 - פרשנות חוקתית, עמ' 432-431; עמנואל גרוס, הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עמ' 170-169). כחלק מזכויות הנאשם הנגזרות מזכות זו, חלה חובה על רשויות התביעה לפעול בהגינות ובתום לב לצורך ההקפדה על זכות הנאשם להליך ראוי והוגן (כב' השופט דנציגר בדנ"פ 10 /5852  מדינת ישראל נ' מאיר שמש ואח' (2012); בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג (3) 289, 307 (1999); בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (2010), שם, בפסקה 17 לפסק-דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן). חובה זו משמיעה לנו את חובת ההגינות ותום הלב של המדינה בהגישה כתב אישום כנגד הנאשם, ממנה עולה, כי ראוי שמכלול האישומים התלויים ועומדים כנגד נאשם, בגין אירוע עובדתי אחד, יוגשו במקשה אחת, כך יתבררו בפני מותב אחד, בחטיבה אחת, תחת פיצולם למס' כתבי אישום, וזאת בכפוף לכך, שלא קיימת מניעה אובייקטיבית, ממשית, מן הדין, לעשות כן.

אמון הציבור בבית המשפט ויציבות משפטית - אמון הציבור הוא מאבני היסוד עליו נשענת הזרוע השיפוטית. היא נשמת אפו של בית המשפט וכמאמר כב' השופט (כתוארו אז) ברק "אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק, כל שיש לו זהו אמון הציבור בו" [אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית,51 (2004)].ניתוב התיקים למספר מותבים, עלול להוביל להכרעות סותרות, ובדרך זו, לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט. שכן, על בסיס אותו אירוע עובדתי, יכולים מותבים שונים לקבוע, מטבע הדברים, הכרעות סותרות. טול למשל, מקרה בו נתפס פלוני נוהג שיכור, ללא רישיון נהיגה, במהירות מופרזת וכאשר הורה לו שוטר לעצור לא ציית להוראותיו ונעצר רק לאחר מרדף קצר. מדובר במסכת עובדתית אחת, אותם עדים ואותו נאשם. עם זאת, בגין מסכת עובדתית כזו, מוסרים השוטרים "בשטח", לרוב, ארבעה הזמנות למשפט בגין כל עבירה, תחת ריכוזם של כל האישומים הללו לכדי כתב אישום אחד. דוחות אלה יוגשו כ"א בנפרד לבית המשפט, דבר אשר יוביל (כפי שלא אחת קורה), לקביעת כל תיק בפני שופט אחר, במועד אחר. במקרה כזה, היה וכל ארבעת התיקים ינוהלו, ייתכן שלשופט מסוים תהיה התרשמות מסוימת מעדי התביעה, ויכול שהוא יקבע כי לא הוכח בפניו, למשל, יסוד הנהיגה באישום המייחס לנאשם נהיגה ללא רשיון נהיגה, ואז תישמט הקרקע מתחת לאותו אישום. בעוד ששופט אחר יקבע לגבי אותו אירוע עובדתי, אותו נאשם ואותו ענין, ממצא עובדתי הפוך. אם הנאשם יודה בארבעת התיקים, המתנהלים בפני מס' מותבים שונים, הוא צפוי לקבל עונשים נפרדים בכל תיק ותיק, ומטבע הדברים, התוצאה עבור הנאשם תהיה קשה יותר, מאשר היו כל האישומים מובאים כמכלול אחד, בכתב אישום אחד, בפני מותב אחד. לפיכך, ברור כי פיצול אישומים הינו כר פורה לעיוות דין ומכאן לפגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפט.

האינטרס הכלכלי-ציבורי - פיצול אישומים אינו רצוי, שכן, בגין אותה מסכת עובדתית פשוטה, מתקיימים מס' דיונים בפני מותבים שונים. דהיינו, מס' שופטים ישקיעו זמן שיפוטי שהינו משאב ציבורי יקר, בבירור העובדות, מס' תובעים עובדי מדינה, יטפלו באותו ענין, ואותם עדים, לרוב שוטרים,שהם גם עובדי מדינה, יצטרכו לפקוד את שערי ביהמ"ש, שוב ושוב - והכל ביחס לאותו אירוע. דבר זה יגרום לבזבוז כספי ציבור, לבזבוז זמן שיפוטי יקר בעת שמערכת בתי המשפט כורעת תחת הנטל ובתי המשפט לתעבורה בפרט, עמוסים לעייפה. נמצא, כי גם מצד השיקול הכלכלי-ציבורי, פיצול האישומים אינו 'כלכלי' ואינו ראוי.

עשיית משפט צדק - כאשר נטען כי נאשם ביצע מס' עבירות במסגרת אותו אירוע עובדתי וישנה תשתית ראייתית התומכת לכאורה בביצוען של עבירות אלה, רצוי שמכלול העבירות והנסיבות הנוגעות לאותו אירוע, ידונו כמקשה אחת בפני אותו שופט. ככל שהנאשם כופר, ראוי שכל המארג הראייתי יפרש בפני אותו שופט, באותו משפט, ישמעו כל העדים הנוגעים לכל האירוע, ובית המשפט יוכל להתרשם ממכלול הראיות ביחס לכל העבירות שנטען שנעברו, בבואו לקבוע ממצאים ולהכריע את הדין. מקום שהנאשם בוחר להודות בעובדות כתב האישום, ראוי שכל האישומים כנגד אותו נאשם ירוכזו על מנת שבית המשפט יוכל לתת דעתו לכל הנסיבות העובדתיות הנוגעות לאותו אירוע על מנת להלום את מעשיו של הנאשם בעונש לו הוא ראוי ועל מנת שהנאשם לא יענש ב'שיעורים', אלא יקבל עונש אחד, ביחס לכל האישומים, ובכך יעשה צדק הן עם האינטרס הציבורי והן עם האינטרס הפרטני של הנאשם שלא יוטרד/יענש מס' פעמים בגין אותו אירוע.

חובת הרשות לפעול בסבירות - המאשימה היא רשות ציבורית, על התנהלותה חלים הכללים החלים על כל רשות ציבורית. משעה שיש בפני המאשימה את כל התשתית העובדתית המשמשת בסיס להגשת האישומים כנגד הנאשם, חובתה המנהלית כרשות ציבורית, לפעול בסבירות ראויה תוך הגשת כתב האישום על כל אישומיו, במקשה אחת, כנגד הנאשם. זוהי פעולה מתבקשת החוסה תחת ההגיון והשכל הישר. שכן, רשות התביעה חייבת לפעול בהגינות וביושר. אסור לה לפעול מתוך שרירות לב, בחוסר שיקול דעת, ברשלנות (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח' (1980). מילוי חובתה זו, יעלה בקנה אחד, עם זכותו היסודית של נאשם להליך ראוי והוגן, שהינה חלק מזכותו לכבוד, במובן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וממילא מתיישב הדבר עם עשיית צדק והגינות משפטית, שרשויות התביעה חבות כלפי הנאשם (סעיף 11 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). בנוסף, כפי שהוטעם, קיימים נימוקים מערכתיים-ציבוריים, הנוגעים הן לרשויות התביעה והנאשם, והן לבית המשפט שבצידם טעם מעשי, טעם של ממש, בצורך לאחד ולרכז את מכלול האישומים כנגד הנאשם.

עד כאן הנימוקים בעד איחוד האישומים כנגד הנאשם. נשאלת השאלה האם קיימים "שיקולי נגד", לאמור, האם קיימת מניעה משפטית, או כל מניעה עניינית אחרת, המצדיקה אי הגשת 'כתב אישום מרוכז' כנגד הנאשם ?

דומני כי התשובה לכך היא בשלילה. ככלל, באירוע פלילי יוגשו כל האישומים כנגד אותו נאשם בכתב אישום אחד. כך לדוגמא, נאשם שמיוחסת לו עבירת התפרצות, החזקת סמים, תקיפה והחזקת סכין - כל האישומים הללו, הנובעים מאירוע עובדתי אחד, ימצאו דרכם, עפ"י רוב, לכתב אישום אחד. בתעבורה ישנו נוהג מעט שונה. אחזור ואפנה לדוגמא שנתתי לעיל הממחישה באופן ברור את הדברים. יודגש, כי אין שום סיבה הגיונית בוודאי לא משפטית, לפיצול אירוע עובדתי אחד, למס' כתבי אישום. גם אם לגבי אחת ההזמנות לדין שמסר השוטר "בשטח" לנאשם, הגיעה הרשות החוקרת למסקנה, כי יש לבצע עוד מס' פעולות חקירה כמו גביית עדויות, אזי, קל וחומר שעליה לרכז את כל האישומים כנגד הנאשם, וכתב אישום אחד.

מסקנת הדיון עד כה היא כי זכויותיו של הנאשם נפגעו באופן ממשי בשל התנהלות המאשימה באי הגשת שני האישומים נגדו בכתב אישום אחד, או לכל הפחות, ריכוזם והבאת שניהם במועד זהה, בפני שופט זהה, על מנת שהנאשם ידון בהזדמנו אחת לגבי שתי העבירות. כמו כן נמצא, כי קיימים נימוקים כבדי משקל, משפטיים ואחרים, התומכים בחובת המאשימה לרכז אישומים לכדי כתב אישום אחד, ולא נמצא כי יש טעם ממשי מניח את הדעת שלא לעשות כן. מכאן נעבור לבחון את הסנקציה הראויה בגין פגיעה זו בראי הפסיקה.