השופט ח' מלצר:
1. ערעורים וערעורים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' הכט), שבגדרו נתקבלה באופן חלקי תביעה שהגישו המשיבים (המערערים שכנגד) 7-1 ב-ע"א 10960/05 ו-11075/05 (להלן יחד: יורשי בן יוסף) נגד המערערים בע"א 11075/05 (להלן יחד: עזבונות בלומנטל) והמערער ב-ע"א 10960/05 (להלן: זוננפלד), תביעה שעניינה זכויותיהם של יורשי בן יוסף בנכס מקרקעין. לפסק הדין שלושה נדבכים: פסק דין חלקי מתאריך 27.3.2003; פסק דין משלים מתאריך 9.10.2005, והחלטה לתיקון טעות סופר, מתאריך 16.11.2005 (כל אלה יכונו ביחד - לעיל ולהלן: פסק הדין).
תמצית העובדות הצריכות לענין
2. ברקע ההתדיינות המשפטית עומד הסכם (להלן: הסכם השיתוף) שנכרת בשנת 1926 בין: האחים שלמה ורחמים משיח (להלן יחד: האחים משיח), יהודה בן יוסף (להלן: בן יוסף), והאחים מאיר ואברהם בלומנטל (להלן יחד: האחים בלומנטל). הסכם השיתוף עניינו ברכישה מגורם אחר של כ-37% מן הזכויות במגרש מסוים בשטח של כ-43 דונם באיזור הכפר שועפט (להלן: הנכס), ובקביעת זכויות כל הצדדים בנכס. בהסכם השיתוף, שלפרטיו נידרש בהמשך, נקבע, בין היתר ובתמצית, כי לכל אחד משלוש קבוצות השותפים "יהיה שייך" שליש מן הנכס ושליש מן הרווח שייווצר מן הנכס, כי השטר (הקושאן) יירשם על-שם האחים בלומנטל בלבד, כי האחים בלומנטל הם שיישאו בהוצאות שיחולו על הנכס, תוך שהוצאות אלה יושבו להם מתוך דמי מכירת הנכס, וכי הם יהיו רשאים למכור את הנכס בחלוף שלוש שנים מכריתת ההסכם, גם בהפסד, כאשר כל השותפים יחלקו ברווחים או בהפסדים, כמפורט בהסכם.
3. בשנת 1944 נרשם הנכס במשרד ספרי האחוזה בירושלים על-שם האחים בלומנטל. בתקופה שבה שלטה ירדן בשטח שבו מצוי הנכס, הוקנה הנכס לממונה על רכוש האויב בממלכת ירדן. כחמש שנים לאחר תום מלחמת ששת הימים, ומשהלכו האחים בלומנטל לבית עולמם, שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכס לעזבונות בלומנטל. בשנת 1975 הגישו מספר משפחות (להלן יחד: אלמשני) התנגדות לבעלותם של עזבונות בלומנטל בנכס, ופקיד ההסדר העביר את הסכסוך להכרעת בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"ק 30/75; להלן: הליכי ההסדר). בהליכי ההסדר הופיעו כתובעים, בנוסף לעזבונות בלומנטל (שיוצגו על-ידי עו"ד מזובר) ובנסיבות שבעלי הדין חלוקים עליהן, אף שלמה משיח - אחד השותפים המקוריים - ויורשים מסוימים של בן יוסף, בהם המערער-שכנגד מס' 7 (ואלו יוצגו כולם על-ידי עו"ד יוסף תוסיה-כהן ז"ל). בית המשפט המחוזי דחה את התנגדויות אלמשני ואישר בכך את בעלותם הרשומה של עזבונות בלומנטל. פסק דין הנ"ל אושר בפסק דינו של בית המשפט העליון בשנת 1992 (ע"א 5282/90) והפך חלוט.
4. בשנת 1993 הגישו חלק מיורשי בן יוסף המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבגדרה ביקשו להצהיר כי הם בעלי זכויות בנכס, ולחלופין כי עזבונות בלומנטל חייבים להעביר להם את כל הרווחים שהפיקו, או יפיקו, מן הנכס. התובענה נסמכה, בין היתר, על הסכם השיתוף, כמו גם על תצהירו של עו"ד תוסיה-כהן, שבו נטען כי כיוון שהמאבק המשפטי בהליכי ההסדר היה אינטרס משותף של יורשי בן יוסף ויורשיהם של האחים משיח, שיוצגו על ידו, ושל עזבונות בלומנטל, הוא סיכם עם האחרונים כי הליכי ההסדר ינוהלו בצוותא בשם הבעלים הרשומים (בלומנטל) כדי להדוף את טענות אלמשני, ושאלת היחסים הפנימיים בין יורשי הצדדים להסכם השיתוף תידון בהמשך, אם תידחנה טענות אלמשני. אותן טענות אכן נדחו כאמור, אך לגירסת עו"ד תוסיה-כהן, עזבונות בלומנטל החלו להתכחש לזכויות יורשי בן יוסף ומשיח בנכס, ולכן הוא המליץ על הגשת התביעה. עו"ד תוסיה-כהן ז"ל נפטר טרם שנחקר על תצהירו זה.
מתגובת עזבונות בלומנטל לתובענתם של יורשי בן יוסף התברר כי עוד בשנת 1980, בעיצומם של הליכי ההסדר, התקשרו עזבונות האחים בלומנטל בהסכם מותנה עם זוננפלד (להלן: הסכם המכר). בהתאם להסכם המכר, התחייב זוננפלד לרכוש את זכויות האחים בלומנטל בנכס, להוציא את ההוצאות ולבצע את הפעולות הנדרשות כדי להגן על הזכויות הרשומות במסגרת הליכי ההסדר. כן הוסכם שאם ייקבע בהליכי ההסדר כי האחים בלומנטל אינם בעלי זכויות בנכס - יתבטל ההסכם, בלא שלזוננפלד תהא טענה בקשר עם כך. כעולה מן הנתונים שלפנינו: זוננפלד ביצע פעולות שונות במסגרת הליכי ההסדר, וכן שילם את התמורה החוזית בשנים 1992 ו-1993, אך עד כה לא הסתיימה העיסקה עמו ברישום, בנסיבות שלא הובררו כל צרכן.
בעקבות חשיפת הסכם המכר, הגישו יורשי בן יוסף כולם כתב תביעה מתוקן, שזוננפלד נכלל בו כנתבע, לצד עזבונות בלומנטל. בכתב התביעה המתוקן שבו יורשי בן יוסף וטענו לזכויות בנכס, הגוברות לטענתם על אלו של זוננפלד, ולחלופין עתרו לקבל את חלקם מכל הרווחים וההכנסות שהופקו ממכירת הנכס.
עיקר טענותיהם של עזבונות בלומנטל ושל זוננפלד בהגנתם מפני כתב התביעה המתוקן, כפי שסוכמו על-ידי בית המשפט המחוזי, התמקדו באלה: כלל אין זהות בין הקרקע נושא הסכם המכר לבין הנכס; לחלופין - לא היתה שותפות במקרקעין כי אם ברווחים בלבד, וכאלה לא היו; השותפים לא החזירו לבלומנטל את חלקם במחיר הנכס ואת חלקם בהוצאות בלומנטל; דין התביעה להידחות מחמת התיישנות וכן מחמת מעשה בית דין - הפסיקה בהליכי ההסדר, שלפיה הבעלות בנכס היא של עזבונות בלומנטל.
יצוין כי יורשים מסוימים של משיח (להלן: יורשי משיח) ביקשו במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי להצטרף אף הם כבעלי דין בתביעה ולטעון לזכויות מקבילות לאלו של יורשי בן יוסף, אך ניסיונותיהם נדחו נוכח התנגדותם של עזבונות בלומנטל בטענה שלא הוכח כי הם אכן יורשיהם החוקיים של האחים משיח (סעיף 12(ב) לפסק הדין המשלים).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בפסק דינו החלקי מתאריך 27.3.2003 קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח את הסכם השיתוף, כי הנכס נרכש במימון של בן יוסף ונרשם על שם האחים בלומנטל כנאמנים של השותפים (כאשר הרישום על שם אחד השותפים בלבד הוסבר על רקע הנוהג שרווח בענין זה בתקופת המנדט הבריטי). עוד נקבע, כטענת יורשי משיח ובן יוסף, כי עורכי הדין של הצדדים אכן הגיעו להסכמה לפעול בהליכי ההסדר בחזית אחת, כאשר המחלוקת בין הצדדים תתברר לאחר הדיפת טענות אלמשני. בית המשפט הוסיף כי בהתאם להוראת סעיף 15 להסכם השיתוף היו האחים בלומנטל רשאים למכור את הנכס כעבור שלוש שנים מחתימת ההסכם - בכפוף לחלוקת התמורה ולאחר ניכוי הוצאות כמפורט בהסכם, אף שהמכירה לזוננפלד מאחורי גבם של השותפים ובזמן הליכי ההסדר - נגועה בחוסר תום לב. עם זאת מצא בית המשפט כי נוכח מטרות השיתוף במקרקעין ועל מנת לחסוך בהליכים ראוי לאפשר את השלמת העיסקה עם זוננפלד, בכפוף לעריכת התחשבנות עם יורשיהם של בן יוסף והאחים משיח, כאשר אם יגיעו הצדדים להסכמה בענין זה, יהפוך פסק הדין החלקי - לסופי. ככל שיחליט זוננפלד לבטל את ההסכם שכרת עם עזבונות בלומנטל, נקבע, הרי שהנכס יירשם בשלושה חלקים שווים בין עזבונותיהם ויורשיהם של שלושת השותפים, בכפוף לזכויות כל צד שלישי (להלן: פסק הדין החלקי).
6. בהמשך לפסק הדין החלקי, ולבקשות שונות שהגישו הצדדים, הגישו עזבונות בלומנטל תחשיב, שלפיו התמורה שנתקבלה מזוננפלד עומדת על סך של 105,635 ש"ח (שהם כ-310 אלף ש"ח נכון למועד הגשת התחשיב), הוצאותיהם בקשר עם הנכס עמדו על כ-70 אלף ש"ח, והעלות המשוערכת של רכישת הנכס - הסתכמה בכ-690 אלף ש"ח, כך שלשיטתם, הנכס נמכר בהפסד. זוננפלד הגיש אף הוא תחשיבים שונים, והציג את הוצאותיו שלו בקשר עם הנכס. כן הוגשה חוות דעתו של שמאי מכריע, אשר מונה בהסכמת הצדדים, ואשר העריך את שווי הנכס למועדים שונים, שבכולם, כך נמצא, עלה שווי הנכס באופן משמעותי על התמורה שננקבה בהסכם המכר. בפסק דינו המשלים מתאריך 14.11.2005 החליט בית המשפט לקבוע את מחיר הנכס, שעל בסיסו תיערך ההתחשבנות בין הצדדים, על יסוד התמורה החוזית שננקבה בהסכם המכר (להלן: המחיר הקובע), ולא על יסוד שומתו הגבוהה בהרבה של השמאי המכריע. כן נקבע שאם זוננפלד יבקש להשלים את העסקה, יהיה עליו לשלם ליורשי בן יוסף ומשיח את חלקם היחסי במחיר הקובע (תשלום שלהלן יכונה: התשלום לשותפים), וזאת "גם אם הדבר כרוך בתשלום נוסף, שאותו אולי יוכל לתבוע מהאחים בלומנטל". מכיוון שלא היתה ודאות לגבי זהותם של יורשי האחים משיח, נקבע כי חלקם של יורשי משיח בתשלום לשותפים - יופקד בידי האפוטרופוס הכללי, עד לאיתורם. כן נקבע שאם זוננפלד לא ישלם את התשלום לשותפים, יחול הסעד החלופי של רישום שליש מהזכויות בנכס על-שם יורשי בן יוסף ושליש על שם יורשי משיח, אך בכפוף לסילוק חלקם היחסי של השותפים בהוצאות מסוימות של עזבונות בלומנטל, כמפורט בסעיף 17 לפסק הדין. כן חויבו זוננפלד ועזבונות בלומנטל, יחד ולחוד, בשכר טרחת עורך דין של המערערים שכנגד מס' 6-1 בסך של 50,000 ש"ח, ושל המערער שכנגד מס' 7 (שהיה מיוצג רק בחלק מן הדיון) - בסך של 5,000 ש"ח (להלן: פסק הדין המשלים).
7. בהחלטתו מתאריך 16.11.2005, הורה בית משפט קמא על תיקון טעות סופר שנפלה בפסק דינו, וקבע כי המחיר ששילם זוננפלד עבור הנכס היה 106,692 ש"ח, כך שהמחיר הקובע, ובהתאם - התשלום לשותפים - ייגזר מסכום זה (להלן: ההחלטה המתקנת).
טענות הצדדים בערעוריהם
8. טענותיהם העיקריות של עזבונות בלומנטל בערעורם הן אלה:
(א) דין התביעה היה להידחות מחמת התיישנות (שכן עילת התביעה נולדה בשנת 1944 - מועד רישום הנכס, ולכל המאוחר בשנת 1967 - עת הושב ניהול הסדר המקרקעין באיזור לידי ישראל), או מחמת מעשה בית דין (כיוון שבהליכי ההסדר נקבע כי עזבונות בלומנטל הם בעלי הזכויות בנכס).
(ב) פרשנות בית משפט קמא את הסכם השיתוף שגויה, שהרי מדובר בהסכם לצורך שותפות ברווחים בלבד, ולא בהסכם שותפות במקרקעין, או הסכם נאמנות;
(ג) לחלופין, הסכם המכר איננו נגוע בחוסר תום לב.