בולקה יעקב נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'

החלטה

בפניי שתי בקשות של הנתבע 1, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק"). הבקשה הראשונה (אם כי המאוחרת יותר מבחינה כרונולוגית) היא בקשה לחיובו של התובע בערובה להוצאות. הבקשה השניה (המוקדמת יותר בזמן) היא בקשה לדחייתה של התביעה על הסף מחמת התיישנותה (בש"א 14172/06).

במסגרת התביעה העיקרית טוען התובע כי הבנק גרם לו נזק בסך של 50 מיליון ש"ח, בשל כך שהבנק החליט לבטל את מסגרת האשראי בסך של 800,000 ₪ שעמדה לזכותה של חברה שהתובע ניהל (להלן: "החברה"). עקב כך, קרסה החברה ונושיה החלו לרדוף את התובע, שהיה ערב לחובותיה. נכון ליום הגשת התביעה, חובותיו של התובע לנושים שונים הינם בסך של 17,120,521 ₪. במקביל, כך טוען התובע, קרסו חיי המשפחה שלו, רעייתו נטשה אותו ונגרמו לו נזקים בריאותיים שונים. לטענתו של התובע, נגרם לו אובדן הכנסה צפוי בסך של כ- 18 מיליון ₪ ועוד נזקים שונים, כך שסכום הנזק הכולל הנטען הינו 50 מיליון ₪.

התביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד נתבעים נוספים. הנתבעים כולם ביקשו לסלק את התביעה על הסף מטעמים שונים, וביום 6.2.2007 הבקשה התקבלה והתביעה נדחתה על הסף לגבי הנתבעים כולם (ראה החלטת כב' השופט א' אורנשטיין), וזאת על יסוד כתבי הטענות ובלא שייערך דיון במעמד הצדדים. התובע ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון (ע"א 1419/07). ביום 24.6.2009 הסכימו בעלי הדין כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייערך דיון במעמד הצדדים בבקשה לסילוק על הסף של התביעה, וזאת ביחס לבנק בלבד. נותרה על כנה ההחלטה לסלק את התביעה על הסף נגד הנתבעים האחרים.

משהוחזר הדיון לבית משפט זה, הגיש הבנק בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). הנימוק הראשון לבקשה הוא שהתובע לא ציין בכתב התביעה את מקום מגוריו, תוך הפרת תקנה 9(2) לתקנות. עוד נטען כי מדובר בתביעת סרק שסיכוייה להצליח קלושים. בין השאר, מצביע הבנק על סכום התביעה המוגזם, המעיד לטענתו של הבנק על קלישותה של התביעה, שהרי סכום התביעה הוא חלק מעילת התביעה. הבנק מצביע גם על העובדה שחובו של התובע כלפיו הינו סך של 5,895,186 ₪, והתובע לא טרח לשלם סכום כלשהו על חשבון החוב.

למרות שהתובע התבקש להגיב על הבקשה לחיובו בערובה, הוא לא טרח לעשות כן. חרף זאת, החלטתי לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים.

התובע, שאיננו מיוצג, טען כי די בכך שמסר כתובת של עורך דינו לשעבר לצורך קבלת כתבי בי דין. אינני מקבל טענה זו. כתובת עורך דינו לשעבר של התובע יכולה לשמש כתובת להמצאת כתבי בי דין, אך אין היא מהווה מענה ראוי לחובה המוטלת על בעל דין שאיננו מיוצג, למסור את כתובת מגוריו כנדרש לפי תקנה 9(2). בצדק טוען הבנק כי אי מסירת כתובת מגורים היא כשלעצמה מהווה טעם לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות, שכן קיים חשש שהנתבע לא יוכל לגבות מהתובע את הוצאות המשפט היה והתביעה נגדו יידחה, מן הטעם הפשוט שאין הוא יודע היכן מתגורר התובע והיכן ניתן לבצע את הליכי הגבייה. לענין זה אין די בכך שהתובע מוסר כתובת להמצאת כתבי בי דין, שהרי את הליכי גביית החוב מבצעים אצל החייב ולא אצל בא כוחו. לענין זה נפסק ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , בעמ' 650 (1990) - פורסם בנבו:" ... מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)."

לכך יש להוסיף כי אחת ממטרותיה של תקנה 519 היא מניעת הגשתן של תביעות סרק. במקרה דנן, על פני הדברים ברור שסכום התביעה מופרז ומופרך על פניו, ואין כל סיכוי, ולו גם הקלוש ביותר, שתביעתו של התובע תוכתר בהצלחה לגבי סכום התביעה. אין להוציא מכלל אפשרות שיעלה בידי התובע להוכיח כי הבנק נהג שלא כשורה בכך שביטל את מסגרת האשראי של החברה, אך מכאן ועד לטענה כי הדבר גרם לו נזק בסך של 50 מיליון ₪- רב המרחק עד מאוד. אין צורך לומר שחשיפתו של הבנק לתביעה בסכום כה גבוה מחייבת הערכות מיוחדת מצידו, דבר שמן הסתם מגדיל את הוצאותיו של הבנק.

זאת ועוד, סיכויי ההצלחה של התביעה קלושים גם לנוכח העובדה שהבנק הגיש תביעה כספית נגד התובע ביום 10.1.2000 (ת.א. 1060/00), וזה האחרון לא התגונן. הבנק נטל איפוא פסק דין בהעדר הגנה, והתובע, שביקש לבטל את פסק הדין, לא טרח להתייצב לדיון בבקשת הביטול והיא נדחתה איפוא ביום 7.1.2002. בנסיבות אלה עשוייה לעמוד לבנק הגנה בטענה של מעשה בית דין, שכן התובע יכול היה לטעון בהגנה מפני תביעת הבנק את כל הטענות שהוא מעלה כיום. יפים לעניננו דברי בית המשפט העליון בפרשת רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין, פורסם בנבו:

"גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר ... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת)."

אני ער לכך שמצבו הכלכלי של התובע הוא בכי רע, אך אין בעובדה זו כשלעצמה כדי ליתן לו זכויות ייתר ביחס לתובע רגיל, מקום שזה האחרון נדרש להפקיד ערובה להוצאות. ודוק: מצבו הכלכלי הרע של תובע אינו מהווה עילה לחייבו להפקיד ערובה, אך באותה מידה ממש, אין הוא מקנה לתובע פטור מהפקדת ערובה מקום שיש הצדקה להטיל ערובה כזו.

בנסיבות הענין יש לקבל את הבקשה ולחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות הבנק. על מנת שלא לחסום כליל את דרכו של התובע, הערובה תהיה בדרך של ערבון מזומן בסך של 30,000 ₪, אליו תצורף ערבות צד ג' בסך של 30,000 ₪ נוספים, של ערב בעל משכורת חודשית ממוצעת נטו בששת החודשים האחרונים בסך של 5,000 ₪. יש להפקיד את הערבון עד ליום 15.3.2010, שאם לא כן, תידחה התביעה.

נותר עדיין לדון בבקשת הבנק לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

אינני סבור שניתן כבר עתה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. טעמו של דבר הוא שעסקינן בתביעת נזיקין, ועל כן יש לברר מתי אירע הנזק שבגינו הוגשה התביעה. נזכיר כי לפי ס' 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מקום שעילת התביעה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו ארע הנזק, ואם לא נתגלה ביום שארע, היום בו נתגלה הנזק, ובלבד שלא חלפו 10 שנים מיום ארוע הנזק. הבנק טוען אמנם כי הנזק הנטען ארע ביום בו הודע לתובע על ביטול מסגרת האשראי, בחודש מרץ 1999, ומכאן שהתביעה שהוגשה בחודש אפריל 2006 כבר התיישנה, אלא שאינני משוכנע כי יש לראות ביום ביטול מסגרת האשראי את היום בו ארע הנזק, ומכל מקום, אין זה בהכרח המועד בו הנזק התגלה לתובע. נזכיר כי במקרה דנן מדובר על נזקים עקיפים, ולא ניתן לקבוע כבר עתה, בטרם שמיעת ראיות, כי הם ארעו כולם בחודש מרץ 1999, ולא במועד מאוחר יותר. אכן, התובע לא ציין בכתב התביעה מתי התרחשו הנזקים, אך לא נובע מכאן שהם כולם התרחשו בחודש מרץ 1999, ולמעשה, שורת ההגיון נותנת כי חלף פרק זמן כזה או אחר מאז בוטלה מסגרת האשראי ועד שהנזקים הנובעים מכך אכן התרחשו או לפחות התגלו לתובע. גם אם הנזק הנטען נגרם כל כולו בשל ביטול מסגרת האשראי, הרי שהביטול הוא המעשה שגרם את הנזק, אך העילה נולדה ביום שבו נגרם הנזק, ולא ביום בו נעשה המעשה שגרם לנזק.

אשר על כן, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות- נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ט טבת תש"ע, 05 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א