בוטרוס ואח' נ' היס ואח'

פסק דין

בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

העובדות וההליכים

תובעים מס' 1-3 (להלן: "תובעים 1-3") הינם אמו ואחיו של החייל המנוח סלים בוטרוס ז"ל (להלן: "המנוח"), ויורשי עזבונו. תובע מס' 4 הוא עזבון המנוח (להלן: "העזבון"), אשר תובע באמצעות היורשים.

ביום 10.12.12 הגישו התובעים תביעתם זו. על פי הנטען בכתב התביעה נמצא המנוח ירוי בחדרו בבסיס ביום 12.2.01 (בכתב התביעה נפלה טעות, והמועד הנכון הוא 17.8.01, כפי שעולה גם מהתצהיר שהגישו התובעים לתמיכה בתגובה לבקשה – מ.צ.). הוא פונה לבית חולים ושם נפטר. לאחר פטירת המנוח בוצעה בגופתו נתיחה במרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן: "המכון לרפואה משפטית" או "המכון"), לאחר שתובע מס' 3 (להלן: "ויסאם") נתן בכתב הסכמתו לכך, הסכמה שניתנה בסערת רגשות עקב מות המנוח. במהלך הנתיחה נקצרו מהגופה איברים שנשמרו במכון (להלן: "הדגימות"), ולא נקברו ביחד עם גופת המנוח.

בחודש ינואר 2003 יצרו נציגים של משרד הבטחון קשר עם ויסאם, והודיעו לו על הימצאות הדגימות במכון ועל הצורך לקוברן, והוא נתבקש למסור את החלטת המשפחה אם לקוברן בקבר המנוח או בחלקת איברים כללית. ויסאם לא סיפר לאמו ולאחיו, תובעים מס' 1-2 (להלן: "תובעים 1-2"), את הדברים, ולכן גם קבורת הדגימות נדחתה. בחודש ספטמבר 2008 סיפר ויסאם לבני משפחתו על אודות הימצאות האיברים במכון. ביום 14.9.08 נערך למנוח טקס לוויה שני, שבו נקברו הדגימות.

לטענת התובעים, הנתיחה בוצעה ללא סמכות בדין וללא סיבה עניינית. נטילת הדגימות ואי קבורתן נעשו בניגוד להוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג- 1953, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובניגוד לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתוצאה מכך נגרמו, על פי הנטען, לתובעים 1-3 נזקי גוף עקב השבר הנפשי שגרמה להם התנהלות הנתבעים. נזקים אלה נתבעים בתביעה זו. בנוסף נתבע פיצוי לעזבון, באמצעות יורשיו, הם תובעים 1-3, בגין הפגיעה בגופת המנוח ובזכותו היסודית לכבוד ולשמירה על שלמות גופו גם לאחר מותו. עוד עותרים התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים נכבדים.

התביעה הוגשה נגד נתבע מס' 1 - פרופ' יהודה היס, שבמועדים הרלבנטיים שימש כמנהל המכון לרפואה משפטית (להלן: "פרופ' היס"); נגד נתבע מס' 2 - המכון לרפואה משפטית; נגד נתבע מס' 3 - משרד הבריאות, שהינו הבעלים של המכון ומעסיקו של פרופ' היס; ונגד נתבע מס' 4 - משרד הבטחון, שהינו המשרד הממשלתי האחראי על צה"ל, ואשר שימש כגורם מקשר בין בני משפחת המנוח למכון לרפואה משפטית.

הנתבעים הגישו בקשה זו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בתגובתם טענו התובעים טענות עובדתיות שבגינן מתקיימים במקרה זה, לטענתם, החריגים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות. הואיל ולתגובה לא צורפו תצהיר או תימוכין ראייתיים אחרים, קבעתי בהחלטתי מיום 9.10.13, כי עובדות אלה אינן יכולות לשמש כחלק מהתשתית העובדתית לצורך הכרעה בבקשה, ואפשרתי לתובעים להגיש תצהיר או תימוכין ראייתיים אחרים לטענותיהם, תוך מתן אפשרות לנתבעים להשיב לדברים.

התובעים הגישו תצהיר של ויסאם, שאליו צרפו מסמכים שונים, בעיקר מסמכים רפואיים. הנתבעת הגישה תשובה, שאליה צרפה פניות של עורכת דין שייצגה את בני המשפחה לרמ"ד קשר למשפחות בצה"ל, מיום 10.2.03 ומיום 16.3.03.

טענות הצדדים

הנתבעים טוענים כי תקופת ההתיישנות הינה בת שבע שנים, ותחילתה ביום שבו נולדה עילת התביעה. במקרה זה המועד שבו נולדה עילת התביעה הינו מועד נטילת הדגימות מגופתו של המנוח, 18.8.01. לחילופין נולדה עילת התביעה בשנת 2003, מועד שבו, לכל המאוחר, ידעו התובעים, או שהיה עליהם לדעת, על הימצאות הדגימות במכון.

הנתבעים הגישו תגובה ארוכה לבקשה, שבה טענו כי מתקיימים במקרה זה חריגים שונים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות: החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות והחריג הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). מכוחם של חריגים אלה, המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות במקרה זה חל, לטענתם, בשנת 2011, ולכל המוקדם בשנת 2006.

בתשובתם טוענים הנתבעים כי לא מתקיימים במקרה זה תנאיו של אף אחד מהחריגים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

בטרם אבחן את טענות הצדדים, ראוי להזכיר מושכלות יסוד הנוגעים לבחינתה של טענת התיישנות המועלית בבקשה לדחיה של תביעה על הסף.

סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, הואיל ודחיית התביעה על הסף פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהינה זכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.08)).

עם זאת, זכות הגישה לערכאות הינה רק מימד אחד במערכת האיזונים שיוצרים דיני ההתיישנות. דיני ההתיישנות כוללים מערכת של כללים וחריגים אשר נועדו לאזן בין אינטרסים של התובע, של הנתבע ושל כלל הציבור. יפים הם לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (22.6.08) (להלן: "עניין אלנקווה"):

"דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים (לא פורסם 20.6.06) (השופט רובינשטיין) ; רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (לא פורסם, 2.4.08 (השופטת חיות))" (פסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

כלל נוסף המנחה את בית המשפט במקום שבו מתבקשת דחיה של תביעה על הסף מחמת התיישנות הינו, כי בחינת טענת ההתיישנות נעשית על בסיס ההנחה שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן עובדות מוכחות. היינו התשתית העובדתית המונחת לעיני בית המשפט היא זו הנטענת בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של עובדות אלה ניכרת על פניה ואינה מצריכה בירור ראייתי (ראה: עניין אלנקווה בפסקה 16 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).