1. זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הנשיא גורן) בה החליט בית המשפט למנות בורר בהחלטה שזו לשונה:
"לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, החלטתי למנות בורר זר. אישיות הבורר תיקבע על ידי רו"ח עופר מנירב, נשיא לשכת רואי החשבון".
המבקשים משיגים על החלטה זו, שניתנה, לטענתם, ללא דיון מוקדם וללא הנמקה. הם מבקשים כי תינתן להם רשות ערעור, כי ערעורם יתקבל, וכי בקשת המשיב למינוי בורר תידחה לגופה.
2. המבקשים 2-1 הם בעלי המניות במבקשת 3 (להלן: "החברה"). בין המבקשים למשיב נכרת הסכם, לפיו המשיב ירכוש 50% ממניות השליטה בחברה, כנגד העמדת ערבות מצידו לטובת החברה וכן העמדת סכומי כסף נוספים לרשותה. בהסכם כלולות הצהרות והתחייבויות של המבקשים באשר למצבה הכלכלי של החברה, ובסעיף 23 להסכם נקבע, כי סכסוכים וחילוקי דעות בין הצדדים בעניינים הנוגעים "לכריתתו ו/או תקפותו ו/או הפרתו ו/או לביצועו ו/או לפירושו" של ההסכם יידונו בבוררות בפני רו"ח מיכה לזר. האחרון שימש כרואה חשבון של כל הצדדים בפרשה זו, הן במסגרת החברה והן במסגרת עסקים אחרים של המשיב.
3. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת הקשורה בהסכם. המשיב טען כי מצגי המבקשים ביחס למצבה של החברה נתגלו כמצגי כזב, וכי הם הפרו את ההסכם עמו. מאחר שהמבקשים סרבו להעביר את המחלוקת לבוררות, פנה המשיב לבית המשפט קמא וביקש למנות את רו"ח לזר כבורר בין הצדדים ולחלופין, ביקש למנות בורר אחר תחתיו. המבקשים התנגדו למינוי רו"ח לזר כבורר בטענה כי הוא צד מעורב במחלוקת, ולא יוכל להכריע בה בדרך נטולת פניות. אשר למינוי בורר אחר נטען, כי אין מקום לדון בטענות המשיב בבוררות מאחר שעניינן טענות תרמית ומצגי שוא שאינן מתאימות להתברר במסגרת דיונית מחוץ לבית משפט וכן נטען כי הבוררות כרוכה בפיצול דיון בין הגורמים המעורבים במחלוקת וגם מסיבה זו אין לקיימה. עוד נטען כי תניית הבוררות בין הצדדים בוטלה מאחר שההסכם בו נכללה בוטל בידי המשיב, וכן כי אי מינוי רו"ח לזר כבורר שולל מבית המשפט סמכות למנות בורר חלופי. המבקשים העלו טענות נוספות לגופה של המחלוקת, ולדבריהם ראוי כי הענין יבחן על ידי בית המשפט במסגרת דיון רחב בפרשה, ולא במסגרת בוררות המוגבלת לבחינת היבט צר של הענין.
בתגובתו, הודיע המשיב כי שוב אין הוא עומד עוד על מינוי רו"ח לזר כבורר, וכל רצונו הוא כי ימונה בורר כלשהו בסכסוך.
4. בהמשך להליך זה ניתנה החלטת בית המשפט, בנוסחה המובא לעיל.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
5. לטענת המבקשים, החלטה זו של בית המשפט קמא אינה עומדת בדרישות הדין באשר להנמקה הנדרשת להחלטה שיפוטית, ואין בה התייחסות ומענה לגוף הטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא. לדברי המבקשים, טעה בית המשפט קמא כאשר הורה על מינוי בורר להכרעה במחלוקת, וזאת בלא דיון ובירור של טיעוני הצדדים לגופם, ובכלל זה הטענה כי טיב טענותיו של המשיב אינו מתאים לדיון בבוררות, וכי הבוררות תביא לפיצול מלאכותי בין הגורמים המעורבים במחלוקת. כן נטען כי לא נשקלה הטענה כי משלא מונה רו"ח לזר, לא היתה סמכות לבית המשפט למנות בורר חליפי.
לטענת המשיב, אין מקום להתערב בהחלטה שניתנה בידי בית משפט קמא שכן החלטה בדבר מינוי בורר אינה מצריכה הנמקה מפורטת. מהחלטת בית המשפט עולה כי הוא נתן דעתו לטיעוני הצדדים והחליט את אשר החליט, ויש להותיר את ההחלטה בעינה.
הכרעה
6. אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בחומר שבפני כבערעור.
בפני בית המשפט המחוזי עמדה בקשה למינוי בורר במחלוקת שנתגלעה בין צדדים שנקשר ביניהם הסכם בוררות. בהקשר לבקשה זו עלתה שאלה כללית יותר אשר נגעה לעצם ההצדקה המשפטית לקיים בוררות במקרה הנדון, מטעמים שונים שפורטו בעמדת המבקשים. ההליך התרחב, איפוא, מעבר לשאלת זהות הבורר - רו"ח לזר או בורר חיצוני - והצריך התייחסות והכרעה גם בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים ראויה להידון בבוררות, אם לאו.
7. בית המשפט המחוזי, כדבריו, נתן דעתו לכל טיעוני הצדדים, והחליט על מינוי בורר חיצוני, אולם זאת עשה בלא מתן הנמקה - בין לענין זהות הבורר, ובין לגבי השאלה הרחבה יותר, אם יש מקום לקיום הבוררות בשים לב לטעמים שהועלו בטיעוני המבקשים. יש להניח כי בית המשפט שקל גם את השאלה הכללית שהועלתה בדבר עצם קיום הבוררות, אולם הוא לא התייחס לכך בהחלטתו, ואף לא נימק את עמדתו באשר למינוי הבורר החליפי.
8. למותר לציין את חשיבות ההנמקה הניתנת לפסקי דין והחלטות שיפוטיות (תקנה 192 ותקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההנמקה משמשת מפתח להבנת הצדדים את ההחלטה, ומאפשרת לבחון ולהשיג עליה בערכאת ערעור; היא חושפת את הטעמים והרציונל העומד מאחורי ההחלטה ומגבירה את אימון הציבור במעשה השפיטה (מ. לנדוי, הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט, ספר לנדוי א, תשנ"ה, 17 עמ' 31; רע"א 6886/03 הדרן 2000 נ' מכבי נתניה כדורגל, תק-על 2005 (1) 2212; ע"פ 7754/06 א.צ. נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (4) 284, פסקה 6; גביזון, בית המשפט וחובת ההנמקה, משפטים ב', תש"ל, 89 עמ' 92-3; רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פד"י נב(2) 743, 748-9; רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, תק-על 2006(1) 956). אשר למידת ההנמקה הנדרשת, אך מובן הוא כי מידה זו נקבעת על פי ההקשר הענייני, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (בש"א 30101/90 פאר נ' חב' בית פרישמן פד"י מד(4) 693, 697). ואכן, חובת ההנמקה אינה חלה באותה מידה על כל החלטה שיפוטית. גם מידת הפירוט הנדרשת מן ההנמקה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות המקרה.
מקום שהחלטה ניתנת במחלוקת מורכבת, והקביעה בה אינה מבהירה מתוכה מהם הטעמים העומדים ביסודה, עשוי לעלות הצורך בתיקון ההחלטה על דרך תוספת הנמקה, כדי שבעלי הדין ידעו אל נכון מהם הטעמים שביסודה, ויוכלו להשיג עליה בדרך מושכלת בפני ערכאת הערעור.
9. בענייננו, ההחלטה שניתנה אינה מפרשת מדוע נדחו טענות המבקשים לפיהן יש להימנע מקיום בוררות, ומהם הטעמים שבשלם החליט בית המשפט קמא על מינוי בורר חליפי שהמבקשים התנגדו לו.