פסק דין
בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 1.2.2010 על ידי כב' השופט גיל קרזבום בתיק תת"ע 2961-09-09.
המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין כך שביום 5.7.2009 במושב מגדים הרשה לאדם אחר לנהוג ברכב מנועי שבשליטתו, כאשר אין לאותו אדם רישיון נהיגה תקף לסוג הרכב וזאת בניגוד לסעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.
המערער הודה בעבירה שיוחסה לו בבית משפט קמא ונידון לקנס בסך 600 ₪, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה בפועל למשך 11 חודשים, פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה על תנאי של 5 חודשים ולתקופה של 3 שנים וכן מאסר על תנאי של חודשיים ולמשך 3 שנים.
הערעור מופנה כנגד עונש הפסילה בפועל בלבד.
המערער טוען כי העונש שהושת עליו חמור מאד וחורג מרמת הענישה המקובלת ועל כן יש להתערב בו ולהקל בדינו של המערער.
לטענת ב"כ המערער המשיבה לא עתרה להטלת עונש פסילה בפועל לתקופה ממושכת כך שלא היה מקום להטיל עונש כה חמור.
הסנגור טען שהרשעותיו הקודמות של המערער ברובן טכניות, לכן עברו אינו מכביד בעיקר משום שמדובר בנהג שנוהג מאז 1989.
המערער עומד להתחתן בקרוב ולכן הוצאותיו כבדות ורבות. העבירה בה הורשע המערער בוצעה במהלך פרק זמן קצר ביותר ובהתאם גם המרחק בו נהג האחר, כך שלא היתה כל הצדקה לפסול את המערער לתקופה כה ארוכה. לחלופין טען הסנגור כי במידה והערעור על העונש יידחה, מתבקש בית המשפט לסייג את הפסילה בכך שלא תחול על רכב שדורש רישיון נהיגה מסוג C1.
ב"כ המשיבה טוען כי יש לדחות את הערעור. המערער ביקש מבית משפט השלום לתעבורה להקל בדינו ברכיב הקנס ולכן כאשר בית המשפט הטיל את עונש הפסילה, לקח בחשבון את ההקלה בעניין הקנס. העבירה שביצע המערער חמורה וסיכנה את המשתמשים בדרך, כך שהעונש שהוטל עליו, עונש ראוי הוא והולם את הנסיבות, לדעתה.
המשיבה סבורה שאין להתערב בעונש שהוטל על המערער וכתימוכין לכך הגישה פסיקה שקובעת עונשי פסילה יותר ארוכים. המשיבה התנגדה גם לעניין סיוג הפסילה.
לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בהרשעותיו הקודמות של המערער (המדובר ב-41 הרשעות קודמות) ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש הפסילה בפועל על 6 חודשים.
המדובר בנהג מקצועי שנוהג ברכב כבד מאז 1989, עברו אינו מכביד למרות שנרשמו לחובתו 41 הרשעות, שרובן עבירות טכניות, לכן מצאתי מקום לבוא לקראתו ולהקל במידת מה בעונש הפסילה הממשית שהושת עליו, זאת בהתחשב ברכיבי הענישה האחרים, השונים והנוספים שהוטלו עליו, לרבות המאסר המותנה. רכיבי ענישה שיש בהם כדי ליצור את האיזון הראוי וההולם את נסיבות העבירה והנסיבות האחרות.
ההלכה מקדמת דנא קובעת שככלל ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, והיא תעשה זאת רק במקרים יוצאי דופן וכאשר העונש שהוטל חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.
ראו לעניין ההלכה הנ"ל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.3.2009)]." - ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (2009), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (2009), ע"פ 10281/07 קורנבליט נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.2.08) וע"פ 10218/08 חשנסקי נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 11.8.09).
בהתחשב במכלול הנתונים והטיעונים שהועלו בפניי, החלטתי לקבל את הערעור ולהקל בדינו של המערער במידת מה, בכך שעונש הפסילה הממשי יעמוד על 6 חודשים, זאת מבלי להתעלם מכך שהמערער הורשע בעבירה שלצידה נקבע עונש מינימאלי של 3 חודשי פסילה.
במידה וניתן צו עיכוב ביצוע עונש הפסילה, בטל בזה הצו ועל המערער להפקיד את רישיונו לאלתר כדי שמניין תקופת הפסילה יחל.
בחנתי את בקשת המערער החילופית, לסייג הפסילה, ולא מצאתי מקום לקבל אותה.
הואיל והערעור הופנה כנגד עונש הפסילה בלבד, יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.
אם הקנס טרם שולם, יש לשלמו תוך 30 יום.