בוחבוט נ' לביטוח בע"מ

החלטה

בקשה מטעם הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדה רפואית שליד המוסד לבטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בתחום האורטופדיה, בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי וטענות הצדדים

התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 26/7/2009. התביעה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. ועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה בכף יד ימין.

לטענת הנתבעת, נפל פגם משמעותי בקביעת הועדה הרפואית, וזאת משום שהוועדה לא התייחסה לשאלת הקשר הסיבתי בגין התאונה לבין פגיעתו של התובע בכף יד.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי התובע התלונן בפעם הראשונה על נפיחות ביד ימין רק ארבעה ימים לאחר התאונה, ובבדיקתו התברר כי קיים שבר מסוג BOXER FRACTURE שאופייני לחבלה על ידי מכת אגרוף בקיר או מנגנון דומה. לטענת הנתבעת, לא ייתכן ששבר בעצם כף יד ימין לא יבוא לידי ביטוי בבדיקת התובע לאחר התאונה.

מנגד נטען על ידי התובע, כי הנתבעת לא הצביעה על טעם מיוחד וחריג שמצדיק להטיל להביא ראיות לסתור.

דיון ומסקנות

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

על-פי הפסיקה, ככלל, מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל נעשה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן (ראו: בר"ע 721/85 סלע נ' פתייה, פד"י ל"ט (4) 839 ). בין המקרים שבהם ניתן היתר להביא ראיות לסתור היה מקרה שבו נפל פגם מהותי בהחלטת ועדת המל"ל (ר"ע 634/85 עודה נ' רותם, פד"י ל"ט (4) 505), וכן במקרה שבו לא היו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלו היו בפניה בוודאי היו מביאים לתוצאה שונה (השוו: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי בע"מ נ' טיארה עבד אלאחמד, פד"י מה (4) 77).

בענייננו, סבורני כי בקשת הנתבעת אינה מצביעה על טעם חריג מאלה שהוגדרו בפסיקה על מנת להתיר לה להביא ראיות לסתור.

אין מחלוקת שכל החומר הרפואי הרלבנטי, אשר עליו מבקשת הנתבעת לבסס את בקשתה, היה מונח לפני הועדה הרפואית כאשר זו נתנה את החלטתה. הועדה הרפואית נתנה את החלטתה לנוכח אותו חומר רפואי. השגתה העיקרית של הנתבעת נוגעת בעיקרה לפן העובדתי ולא לפן הרפואי, שכן על פי הנטען, פגיעתו של התובע בכף היד לא נבעה מהתאונה נשוא התביעה אלא מאירוע אחר שהתרחש לאחר התאונה. סוגיה זו ניתנת לבירור במשפט ולא נראה כי יש יתרון למומחה הרפואי בהכרעה בסוגיה זו, שכאמור מחייבת בירור עובדתי וקשה להכריע בה אך ורק על פי החומר הרפואי; מה גם שעל פי הפסיקה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב, מיום 24/11/2005, בפסקה 6)

לנוכח האמור, הבקשה נדחית. סוגית ההוצאות בגין הליך זה תישקל במסגרת פסק הדין הסופי.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"א, 09 יולי 2011, בהעדר הצדדים.