פסק דין
הצדדים ועיקרי הטענות
התובע הגיש תביעה לתשלום סך של 5,000 ₪, בטענה כי נכנס לחניון המופעל על ידי הנתבעות, ומשלא היה מקום חניה, סרב הסדרן במקום להשיב לו את כספו, בסך של 20 ₪.
מכתב התביעה עולה כי בעת שנכנס התובע לחניון, לא נאמר לו כי אין מקומות חנייה פנויים. החניון היה עמוס, וכשביקש לצאת, חסמו מספר כלי רכב את היציאה מהחניון, שכן הנהגים ביקשו לקבל את כספם. כתוצאה מכך, נותר התובע כלוא בתוך החניון זמן ממושך.
לטענת התובע דרש מעובד הנתבעת לקרוא למנהל שיגיע למקום אך זה סירב לעשות כן. כשפנה התובע לנהגת הראשונה בתור, לברר מדוע אינה יוצאת מהחניון, השיבה לו כי היא עומדת על כך שהשומר יחזיר לה את כספה.
לטענת הנתבעת 1 אין היא מנהלת את החניון. ניהול החניון נמסר לנתבעת 2.
לטענת הנתבעת 2 אין לקופאי בכניסה אפשרות לדעת האם בחניון מקומות חנייה פנויים, בשל תחלופה ערה של כלי הרכב. הסדרן אינו מחזיק בכסף. התובע הופנה לשוב לקופה, לקבל את כספו חזרה, אלא שהתובע סירב לעשות כן.
התובע הגיש במהלך הדיון צילומים מהם עולה כי בעת שעמד רביעי בטור המכוניות ביציאה מהחניון, עמדו כלי רכב נוספים מאחוריו. התובע טען בדיון כי לנתבעת 1 אחריות, לאור פסיקת בית המשפט העליון, לפיה אין המדינה יכולה להתנער מסמכותה כבעלת מקרקעין. בהיות עיריית תל אביב הבעלים של המקרקעין, סבור התובע כי חלה אחריות אף על הנתבעת 1.
מטעם הנתבעת העיד מר חיימוב המשמש כסדרן בחניון (להלן: "העד"). העד הסביר כי הכניסה לחניון ממקום אחד, ואילו היציאה ממקום אחר. כאשר נוצר מצב בו אין מקומות חניה פנויים, נוהג הוא להפנות את הנהגים לחניון אחר, המרוחק כארבע דקות מהחניון. נהגים אשר אינם מעוניינים לחנות בחניון האחר, מקבלים את כספם בקופה. לדבריו, לא תמיד מתאפשר לו ללכת לקופה, ולהביא לנהגים את הכסף, וכלשונו "עד שאני הולך לקופה אנשים מחכים". על מנת לא לעכב נהגים המבקשים לצאת את החניון, מציע הוא לנהגים המבקשים את כספם לגשת לקופה לקבלו.
התובע טען בדיון כי פנה לבית המשפט לתביעות קטנות, אשר הינו בית משפט צרכני, לא על מנת לקבל לידיו אותם 20 ₪, אלא משום שנהגים רבים אחרים נכנסו לחניון ולא קיבלו אותם 20 ₪. עוד טען התובע כי עוכב בחניון למשך כעשרים וחמש דקות.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובתמונות אשר הוצגו לעיוני על ידי התובע במהלך הדיון, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
בכל הנוגע לנתבעת 1, מקובלת עלי טענתה, אשר נתמכה בדבריו של נציג הנתבעת 2, לפיה נמסר הניהול לנתבעת 2. בנסיבות אלה לא מצאתי כי ניתן להטיל עליה כל אחריות בשאלת ניהול החניון, והפניית כלי הרכב הנכנסים אליו, מכוח היותה הבעלים של המקרקעין.
החניון, בו ביקש התובע למצוא מקום חניה, ממוקם בעיר תל אביב במקום מרכזי. אכן רצוי שהנהלת החניון תודיע כאשר אין מקומות חנייה פנויים בתוך החניון. עם זאת אין זה מן הנמנע, כי בשל תחלופה ערה של כלי רכב, היוצאים את החניון ונכנסים אליו, נוצר מצב בו ייכנס אדם לחניון, ולא ימצא חנייה. לעיתים, מחליטים נהגים המבקשים לחנות סמוך למחוז חפצם, להמתין עד שיתפנה מקום חנייה. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי הנהלת החניון התרשלה כלפי התובע, וכי היה עליה לצפות כי ייאלץ להתעכב בחניון דקות ארוכות, עת יבקש לצאת מהחניון.
התובע ביקש לראות בתביעתו מעין "תביעה ייצוגית" ועתר לחייב את הנתבעות בפיצוי משמעותי בשל רווח שעשו "על גבם של בעלי רכבים אחרים שלא הושב להם כספם". טענה זו לא הוכחה, ואף לא הובאה כל ראיה כדי לתמוך בה.
התובע, עורך דין במקצועו, נמנע מלזמן עדים לדיון. לדבריו, לא ביקש את פרטי הנהגת אשר עמדה בראש טור המכוניות. מעדותו של התובע עולה כי שוחח עם הנהגת אשר עמדה בראש טור המכוניות. התובע טרח לצלם את טור המכוניות, אך נמנע, מטעמים השמורים אתו, מלזמן את הנהגת או כל נהג אחר שהיה במקום, לדיון, על מנת להוכיח את טענתו, לפיה עוכב בחניון זמן ממושך. התובע אף לא מסר את פרטיהם של הנהגים. עובדה זו פועלת לחובתו.
התובע טען אמנם כי לא נאמר לו שאין חנייה, אך לא טען כי שאל מפורשות את הקופאית בכניסה אם אכן יש מקומות פנויים. לא הוכח כי אילו המתין התובע מספר דקות, שלא בטור המכוניות היוצאות, לא הייתה מתפנה חנייה. בנסיבות אלה אינני סבורה כי הנתבעת 2 הטעתה את התובע.
לא הוכח מהי הסיבה בעטיה לא עזבה הנהגת, אשר עמדה בראש טור המכוניות, את המקום, ולא הוכח כי היה על הקופאית בכניסה לצפות כי התובע יתעכב זמן רב בחניון, בשל סירובה של נהגת לעזוב את החניון (אם אכן כך קרה).
במצב דברים בו סירבה נהגת לצאת, לא יכול היה הסדרן לאפשר לתובע לצאת את החניון, שכן נהגת הרכב הראשון חסמה את היציאה.
לא הוכח כי כל כלי הרכב, הנראים בטור המכוניות ביציאה מהחניון, נאלצו לשוב כלעומת שבאו, ובהחלט יתכן שחלקם עזבו את החניון, לאחר שחנו בו.