בוזאשוילי נ' אסייג

פסק דין

תביעה שטרית שהחלה כבקשה לביצוע שטר של התובעת ובעלה המנוח (להלן "הזוכה") לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 והצטרפה לה תביעה שטרית שמתקנת את שם התובעת אך לא משנה את שם הנתבע.

על פי הבקשה לביצוע שטר הזוכה אוחז בשטר שהם שלושה שקים בחתימת הנתבע , שנחתמו על ידי הזוכה והוסבו על ידי "אוביץ את אלי". על פי התביעה המתוקנת שהוגשה - התובעת אוחזת בשקים שחתומים על ידי הנתבע ללא ציון מעמדה המשפטי.

על פי השקים הם נרשמו לטובת "אוביץ את אלי" והוסבו על ידי הנפרע מבלי לציין את שם הנסב. התובעת אפוא היא לכאורה אוחז בשקים. בעת ניהול ההוכחות התברר כי "אוביץ את אלי" זו חברה בע"מ שנוסדה בשנת 1989 ונמחקה בשנת 1994.

התובעת היא אלמנה של איליה בוזאשוילי (להלן: "אלי") אשר ניהל את העסק שסיפק ירקות ופירות לחנות של אביו המנוח של הנתבע כאשר בשלב מסוים הרלבנטי למועד משיכת השקים הנתבע היה פושט רגל . לטענת הנתבע הוא נתן את השקים בשנת 1990 כפיקדון להבטחת תשלום הסחורה כאשר מי שקיבל את השקים בפועל היה אלי. לטענת הנתבע ידע אלי כי אסור לו למשוך שקים כי הוא מוגבל בבנק. גרסת הנתבע היא שעד שהחנות של האב נסגרה בשנת 1992 , לא היה בפועל חוב על סחורה. אולם בשלב מסוים אלי דרש ריבית וכאשר הוא לא היה יכול לשלם ריבית הוא מסר משקל אלקטרוני.

הנתבע היה בפשיטת רגל משנת 1988 והוא קיבל הפטר בשנת 1997. בשנת 2002 נפטר אלי. הנתבע גילה את קיומו של תיק ההוצאה לפועל כאשר על פי ההפטר הוא ביקש לסגור את כל תיק ההוצל"פ והתברר לו כי לא ניתן לסגור את תיק ההוצל"פ נשוא תיק זה. בשנת 2006 הוא הגיש התנגדות לביצוע שטר עם הטענות של פירעון כמפורט לעיל.

התובעת לא ביססה את החזקה כי היא אוחז כשורה. בתה עבדה בעסק בהנהלת החשבונות שלו, ולאחר שהעסק נסגר היא יחד עם התובעת חיפשו את הנתבע כי על פי הכרטיס שלו הוא שילם את החוב בשקים נשוא התביעה שלא כובדו כי החשבון היה מוגבל.

גרסת הנתבע היא שהשקים ניתנו כפיקדון להבטיח תשלום סחורה ולא הושבו הגם שהתשלום בוצע. ההגנה היא אפוא שהמסירה הייתה על תנאי שלא ישולם החוב בגין הסחורה שסופקה והשקים מייצגים ערך כספי של אותה סחורה. גרסת התובעת היא שהשקים סגרו את החוב האחרון של הנתבע , על פי כרטיס שלא הוגש , הגם שבידי האלמנה כרטיסים של לקוח אחר, משנת 1989, שהוגשו לדוגמא.

הרלבנטיות לכך היא שהשקים הם משנת 1990 ואילו הנתבע טוען כי העסק נסגר בשנת 1992. בת התובעת העידה כי היא עסקה בהנהלת החשבונות של העסק. הצפי הוא כי אם בידה עדיין כרטיס של לקוח אחר משנת 1989 היא לא הייתה משמידה את הכרטיס של הנתבע עד לפירעון השקים, עניין של מספר ימי מסלקה . העדר אסמכתא לחוב, שהוא כרטיס הלקוח, היות השקים משנת 1990 ומועד הנטען לסגירת העסק של הנתבע הוא 1992 , תומכים בגרסת הנתבע כי שהשקים ניתנו על משיכת סחורה בשנת 1990.

די בכך כדי לדחות את התביעה שהיא שטרית בלבד ולא על פי עסקת היסוד. גם אם היה חוב, על פי הכרטיס, בשנת 1992, זו אינה התביעה בפני, בין בבקשה לביצוע שטר ובין בכתב התביעה. בא כוח התובעת הדגיש בסיכומיו את עמידתו על ניהול התיק על פי כתבי הטענות ולא לאפשר הרחבת חזית. לכן, בהקשר לתביעה השטרית, לא ניתן לחייב את הנתבע בתיק זה לשלם את החוב בשנת 1992 , אם היה חוב, בשקים שמסר בשנת 1990 עבור סחורה של שנת 1990, לאור טענת הפירעון שמחייבת את הזוכה, שאינה אוחזת כשורה.

בנוסף, לטענת הנתבע השקים ניתנו כפיקדון או לביטחון שהוא ישלם הסחורה שנמשכה במועד משיכת השקים. התובעת לא הציגה ראיות נגדיות כי הסחורה לא שולמה הגם שבתה ניהלה את הנהלת החשבונות בעסק של בעלה. לכן, השתכנעתי כי השקים נמסרו לביטחון עבור סחורה ששולמה כולל ריבית ששולמה באמצעות מאזניים אלקטרוניים.

ההתנגדות מתקבלת, ואני מורה כי תיק ההוצל"פ מס' 14-14000-96-3 ייסגר. התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לביהמ"ש המחוזי.

ניתן היום, י"ד אדר תש"ע, 28 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.