החלטה
זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט עוז ניר נאוי) מיום 14.5.12, אשר חייב את המבקש לשלם למשיב 20,000 ₪ וכן 5,000 ₪ הוצאות.
פסק הדין ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), לאחר שניתנה הסכמת הצדדים לכך.
המבקש טען בבקשתו כי פנה לסיוע המשפטי על מנת לאשר לו הגשת ערעור על פסק הדין, אך עד יום הגשת הבקשה להארכת מועד ביום 4.7.12, לא ניתנה תשובת הסיוע המשפטי.
המשיב התנגד נחרצות לבקשה וטען כי לא התקיימו טעמים מיוחדים להארכת המועד. המבקש לא הוכיח שקידה ראויה בפניות לסיוע המשפטי, את בקשתו להארכת מועד הגיש לאחר שחלף המועד להגשתו, לא המבקש היה זה שפנה ללשכת הסיוע המשפטי, אלא הלשכה היא זו שפנתה אל המבקש בבקשה לברר מה מצב התיק, המשיב הסתמך כבר על פסק הדין ועתה ייגרם לו עוול גדול אם ייאלץ לחדש את ההתדיינות, סיכויי הערעור הם אפסיים, המבקש הסכים למתן פסק הדין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, עוד לפני שהסכים לכך המשיב, ואף הגיש סיכומים לאחר שהושגה ההסכמה למתן פסק הדין בדרך זו.
להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור נדרש טעם מיוחד, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, הנדרש לגבי כל מועד שנקבע בחיקוק.
שני שיקולים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור. השיקול האחד הינו הנסיבות שגרמו לאיחור, והשני הוא סיכויי ההליך.
הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין. לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת [בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)].
זאת ועוד, ככל שהאיחור ארוך יותר, ייטה בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד, הגם שאף כאשר מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה, אלא אם כן הוכיח המבקש קיומם שלטעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה [בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06)]
עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כך:
"טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין".
ואכן, סיכויי ההליך לגביו מתבקשת הארכה מהווים טעם חשוב שיש לו משקל נכבד במסגרת השיקולים הנשקלים טרם ההכרעה בבקשת הארכה (ר' למשל בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (20.3.12).
עניין אחרון זה מכריע את הכף בעניין בקשה זו.
עיינתי בכתב הערעור שצורף לבקשה (כתב ערעור שצריך לקבל עוד את אישור לשכת הסיוע המשפטי), ולא מצאתי כי הסיכויים לכך שהערעור יתקבל הם אפסיים.
אין לשכוח כי עסקינן בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לאחר שהצדדים הסכימו לכך. התערבות ערכאת ערעור בפסק דין שניתן בדרך זו הינה חריגה ביותר ומצומצמת רק למקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות (רע"א 2587/98 י. מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' ששון (19.1.99) והרשימה שצויינה שם).
הדיון בו הושגה ההסכמה למתן פסק הדין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט היה במסגרת בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקש. בטיוטת כתב הערעור נטען כי בית המשפט "חייב" את הצדדים להסכים למתן פסק הדין בדרך בה ניתן, וכי "כפה עליהם הר כגיגית".
עדיף היה לטענות אלה כי לא ייטענו, במיוחד כאשר המבקש היה מיוצג באותו דיון על ידי בא כוחו הנוכחי אשר הסכים להצעת בית המשפט, ואחר כך אף הוסיף וביקש להכניס בה תיקונים. כמו כן, ולאחר שניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים למתן פסק הדין בדרך בה ניתן, הגיש המבקש סיכומיו בהתאם להסכמות.
רק כאשר לא נשא פסק הדין חן בעיני המבקש מבקש הוא להשיג עליו בטענה כי ההסכמה "נכפתה" עליו על ידי בית המשפט.
לפיכך, איני רואה כל בסיס לטענות בדבר אותה "כפיה".
יתר הטענות בטיוטת כתב הערעור עוסקות בכך שלא צריך היה להינתן פסק דין בהעדר הגנה (אך פסק הדין בוטל בהתאם להסכמות), וכן בטעויות ביישום החוק על ידי בית המשפט (אך פסק הדין ניתן ללא הנמקה).