בוארון אביב נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן "בית משפט קמא") אשר ניתן ביום 30/6/2010 על ידי כב' השופט אבישי קאופמן בתיק תת"ע 1308-03-10.

המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין כך שביום 30/12/2009 נהג ברכב בכביש 85 צומת 7 מבלי שהייתה לו או לאדם אחר פוליסת ביטוח בת תוקף בהקשר לשימוש ברכב וזאת בניגוד לסעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 וכי המערער נהג ברכב כשרישיון הרכב פקע מזה תקופה העולה על 6 חודשים. רישיון הרכב פקע מיום 12/5/09 ולכן עבר עבירה בניגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן – "פקודת התעבורה").

עוד נטען בכתב האישום, כי המערער נהג ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש על ידי שוטר שהוא בוחן תנועה ובכך עבר עבירה לפי תקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

המערער הודה בפני בית משפט קמא בביצוע העבירות הנ"ל, הורשע על סמך הודאתו והוטלו עליו העונשים הבאים:

פסילה בפועל של שלושה חודשים, פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים ולמשך שנתיים וקנס כספי בסך 1,200 ₪ שישולם בארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מ-1/9/2010.

עם הגשת הערעור נתבקש בית המשפט לעכב את ביצוע העונש ואכן ביצוע העונש עוכב.

המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר איתו יתר על המידה ולא נתן ביטוי בעונש לנסיבותיו האישיות. הוא הודה מייד, הביע חרטה וביקש מבית המשפט לנהוג בו במידת הרחמים.

בטיעון בפני הוסיף כי הוא זקוק לרישיון הנהיגה מחמת מצבה הבריאותי של בתו, כפי שעולה מהתעודה הרפואית שהוגשה במסגרת הדיון בערעור.

על יסוד האמור לעיל, ביקש המערער מבית המשפט לקבל את הערעור ולבטל את עונש הפסילה בפועל.

באת כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי העונש אינו חמור והוא הולם את העבירות בהן הורשע המערער.

למערער 12 הרשעות קודמות, שכוללות נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, ושימוש בטלפון תוך כדי נסיעה.

לדעת המשיבה, אין זה המקרה שבו ראוי שבית משפט של ערעור יתערב בעונש שהוטל על ידי ערכאה דיונית.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר דינו של בית משפט קמא בהרשעותיו הקודמות של המערער, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער הורשע בעבירות חמורות. הוא נהג ברכב שעליו נמסרה הודעת איסור שימוש וכשרישיון הרכב פקע מזה תקופה העולה על שישה חודשים . כמו כן השימוש ברכב היה ללא תעודת ביטוח בת תוקף. למערער הרשעות קודמות שכללו גם נהיגה ברכב שבו ההגה לא תקין, חוסר תאורה, ליקויים מכניים, ארבע עבירות של נהיגה במהירות מופרזת ועבירות אחרות לרבות שלוש עבירות טכניות.

כאמור, ערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בעונש שהוטל על ידי ערכאה דיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן וכאשר העונש שהושת חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים (לעניין זה ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.2009); ע"פ 6681/09 אלחטיב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.2010).

עניינו של המערער אינו נמנה עם מקרים אלו.

אזכיר כי בענייננו, המערער הורשע, בין היתר, בעבירה של נהיגה ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, שלצידה קבע המחוקק, בסעיף 38 לפקודת התעבורה, עונש פסילה מינימלי של שלושה חודשים, שהוא הסף התחתון ואשר סטייה ממנו לקולא, תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו.

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (ניתנה ביום 9.9.07).

יפים לענייננו הדברים שנאמרו מפי כב' השופט ס. ג'ובראן ברע"פ 8687/08 יעקב שאיו נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.10.08), שם נאמר: