בהק נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ

פסק דין

התובע היה לקוח של הנתבעת. לטענתו, הוא ביקש להתנתק ממנה ביום 27.6.2006 ובאותו יום גם ביטל את הוראת הקבע שלו. לאחר כחמש שנים (ולטענתו, בלי שקודם קיבל פניה כלשהי) קיבל מעו"ד הפועל בשם הנתבעת מכתב התראה אחרונה לתשלום חוב בסך 938 ₪. הוא תובע 4,500 ₪ בגין הנסיון לגבות ממנו חוב שלא קיים, בגין החרדה ועוגמת הנפש שנגרמו לו מהאיום בנקיטת הליכי גביה של החוב ובגין הזמן, המאמץ, התסכול והכעס שנגרמו לו מניסיונות ההתחמקות של הנתבעת מלבטל את תביעת החוב.

הנתבעת טוענת, שביום 26.6.06, בעקבות פניית התובע בבקשה להתנתק משירותיה, שוחח עמו נציג מכירות והציע לו תנאי מבצע חדשים ("עסקת טריפל" ב – 190 ₪ במקום התקשרות לטלוויזיה בלבד ב – 159 ₪). התובע ביטל את בקשת הניתוק ומסר לתובעת כי ברצונו לחשוב על הנושא מספר ימים ואז יתקשר למוקד שירות הלקוחות וימסור את תשובתו. חודש אחר-כך ביום 27.7.06 התקשר התובע למוקד שירות הלקוחות וביקש להתנתק משירותי הנתבעת – והניתוק בפועל נעשה ביום 8.6.06. הנתבעת מודה שדרישת התשלום שנשלחה לתובע היתה שגויה וחובו האמיתי עומד על 226.42 ₪.

התובע מכחיש את הטענה שביטל את הודעת הניתוק. הוא מצביע על כך שביטל את הוראת הקבע שלו באותו יום. כשהתברר לו (עם קבלת דרישת התשלום) שלא נותק – פנה מיד לנתבעת ובעקבות פנייתו נעשה הניתוק בפועל. מצד שני נשענת הנתבעת על רשומותיה.

לאחר ששמעתי את הצדדים אני סבור שמה שהתרחש בקיץ 2006 היה "קצר בתקשורת", שבגללו הבין כל צד לשיחת הטלפון ביום 26.6.06 משהו אחר. התובע התכוון להתנתק ואילו "שימור הלקוחות" של הנתבעת סבר שהצליח לעורר בו "מחשבה שניה". איני סבור שנעשה כאן מעשה מכוון שמטרתו "ללכוד" לקוח המעוניין להתנתק ולכפות עליו שירות לא רצוי לו.

אי הנעימות שנגרמה לתובע עם קבלת מכתב הדרישה, מובנת. תמוה שדרישת תשלום נשלחת ללקוח לראשונה לאחר חמש שנים. דומה שלקוח סביר אינו מצופה לשמור בידיו מסמכים כה נושנים. התובע טוען שלקוח ממוצע היה משלם דרישת חוב בסדר גודל של 1000 ₪ נוכח האיומים בהליכי גבייה, אפילו היא בעצם בלתי מוצדקת. הוא מצביע על כך שהדרישה שנשלחה אליו היתה בעצם שגויה, והסכום שהוא חייב לשיטת הנתבעת הוא רק כרבע מהסכום שדרשה ממנו באופן כה מרשים.

בסופו של דבר דומה שעניינים פעוטים למדי זכו במקרה זה ל"טיפול יתר". התובע היה קשור בהסכם עם הנתבעת כחודש יותר משהתכוון, אף שאולי כוונה זו לא הובנה. בגין אותו זמן הוא נותר חייב סכום לא גדול. למעשה, שורש המחלוקת נעוץ בכך, שכאשר התובע קיבל ביולי 2006 את דרישת התשלום שהניעה אותו לשוב ולוודא את הניתוק, הוא גם לא וידא, שבאותו מעמד מבוטלת גם דרישת התשלום. אותה דרישה היא הבסיס לחוב שלו טענה הנתבעת, חמש שנים אח"כ.

אף שמכתב עוה"ד שקיבל התובע היה מאוחר ואולי מפחיד ואף שהטיפול בענין היה כרוך בפעילות מסוימת של התובע, איני סבור שיש בסיס לחייב את הנתבעת בתשלום 4,500 ₪ שמבקש התובע.

בנסיבות האמורות מצאתי לקבוע שהתובע אינו חייב לשלם לתובעת דבר בגין ההתקשרות שביניהם אך גם אינו זכאי לקבל ממנה פיצוי כספי. במובן זה, התביעה מתקבלת. אין צו להוצאות.

על פסק-דין זה ניתן לבקש רשות ערעור בבית-המשפט המחוז בת"א תוך 15 יום.

ניתן היום, א' אלול תשע"א, 31 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.