פסק דין
1. העותרת, ילידת 1963, הינה בעלת רישיון לישיבת קבע בישראל. בעלה, העותר, יליד 1960, רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השניים נישאו בשנת 1984, ולהם 5 ילדים.
2. בשנת 1993 פנו העותרים, בראשונה, בבקשה לאיחוד משפחות. הבקשה סורבה כעבור מספר שבועות, בלא נימוק (נספח ב' לכתב התשובה). העותרים טוענים כי מעולם לא קיבלו את ההודעה על דחיית הבקשה. לטענתם, שלא נסתרה, שבו ופנו מדי פעם למשרדי המשיב על מנת לברר את גורל בקשתם, ובכל פעם נענו כי העניין בטיפול. משחלפו למעלה משלוש שנים, נערך בירור אצל המשיב והתברר כי תיקם אבד. משכך, ביום 17.3.1996 נשלח לעותרים אישור על הגשת בקשה למתן רישיון לישיבת קבע, המאשר כי בקשתם הוגשה עוד בשנת 1993 וכי האגרה שולמה אז. הם הוזמנו ללשכת מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים על מנת להגיש בקשה חדשה בלא צורך בתשלום אגרה. ביום 10.12.1996 הגישו העותרים בקשה חדשה לאיחוד משפחות, ובפברואר 1997 הציגו מסמכים שונים שנדרשו מהם ביום הגשת הבקשה.
3. שירות בטחון כללי הודיע ביום 23.2.1997 כי אין לו הערות, ומספר ימים לאחר מכן המציאו העותרים מסמכים נוספים לתמיכה בבקשתם, וכן מכתב תזכורת. הם נענו, ביום 31.3.1997, כי הבקשה בטיפול, וכי הבדיקה מתמשכת בשל ריבוי החומר בעניינם. בנובמבר 1998 התבקשו העותרים להמציא מסמכים נוספים להוכחת מרכז חיים בישראל, אולם המכתב הוחזר על ידי רשות הדואר מן הטעם "לא ידוע". במקביל, ביום 1.12.1998 שלח המשיב שאילתא למוסד לביטוח לאומי ונתקבלה תשובתו, ולפיה נכון למועד האמור לא נערכה על ידו חקירה אודות העותרת. המשיב שב ופנה לעותרים במכתב מיום 30.12.1998, ובו ביקש את המסמכים שנתבקשו במכתב הקודם. הפעם הגיע המכתב ליעדו והמסמכים הומצאו לידי המשיב. ביום 21.7.1999 שב שירות בטחון כללי על עמדתו ולפיה אין לו הסתייגות מן הבקשה, אולם המטה הארצי של המשטרה המליץ, ביום 16.8.1999, שלא להיענות לבקשה.
ביום 19.8.1999 הודע לעותרים כי בקשתם נדחתה, משום שנמצאו סתירות רבות במסמכים שצורפו לתמיכה בה.
4. בעקבות פנייה נוספת של העותרת ומסמכים שצורפו אליה, ולאחר שמשטרת ישראל חזרה בה מעמדתה הקודמת והודיעה כי אין לה הערות, הודיע המשיב לעותרים, ביום 30.11.99, כי הוא מאשר את הבקשה לאיחוד משפחות. לנוכח ההחלטה, הוזמן העותר לקבלת היתר מת"ק, על פי הנוהל. ההיתר שניתן בידו היה עד ליום 7.12.2000.
חודש לפני סיום תקופת ההיתר הראשונה פנו העותרים בבקשת הארכה. תחילה הביעה המשטרה הסתייגות, אולם ביום 26.2.2001 שינתה את טעמה והודיעה כי אין לה הערות. ביום 24.12.2000 הודיע שירות בטחון כללי כי אין לו הערות. במקביל, שב המשיב ופנה בשאילתא למוסד לביטוח לאומי. ביום 3.12.2000 הועברה לעיון המשיב תמצית חקירת המוסד לביטוח לאומי, שהסתיימה ביום 23.2.2000, וממצאיה הם כי העותרת "נסעה לירדן ולסוריה. שוהה מזה פחות משנה בבית חנינה ... שבתחום, בנכס הוריה, לצורך הפגנת נוכחות בתחום".
במרץ 2001, העבירו העותרים לעיונו של המשיב מסמכים שנדרשו מהם עובר להגשת הבקשה לארכה, עוד בנובמבר 2000.
לאחר שנבחנו המסמכים שהומצאו על ידי העותרים, זומנו הם לשימוע. השימוע התקיים ביום 8.7.2001, ולאחריו אושרה הבקשה לארכה. העותר קיבל הפנייה לקבלת היתר מת"ק ל- 15 חודשים, עד ליום 24.10.2002.
5. ביום 12.5.2002 התקבלה החלטת ממשלה, ולפיה אין לטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד בישראל. בעקבות החלטה זו נחקק בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, אשר הקפיא את הטיפול בבקשות של תושבי האזור למעמד בישראל. עתירות כנגד חוקתיותו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון, על חודו של קול, כשהראשונה שבהן היא בג"צ 7052/03 עדאללה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (מיום 14.5.2006), והאחרונה שבהן (שדנה בו לאחר תיקונים שהוכנסו בו) היא בג"צ 466/07 ח"כ זהבה גלאון ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (מיום 11.1.12). מכוחו של החוק, ניתן להאריך את אשרת השהייה שיש ברשותו של תושב האזור, אולם לא ניתן לשדרג את מעמדו מעבר למעמד שהיה לו ערב החלטת הממשלה, הוא "היום הקובע".
מאחר שהנוהל המתווה את הליך איחוד משפחות מחייב כי המבקש יחזיק בידו היתרי מת"ק למשך 27 חודשים בטרם ישודרג מעמדו לאשרת שהייה מסוג א/5, הרי שביום הקובע היו בידי העותר היתרי מת"ק תקופה של 22 חודשים בלבד, ולפיכך לא ניתן לשדרג את מעמדו, אלא בכפוף לחריגים שנקבעו בפסיקה. החריג האחד, והוא החריג העיקרי, מקורו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (מיום 2.6.2008). באותה פרשה נקבע כי "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע, וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". פסק דין זה עוסק, אפוא, בעיכוב שחל בשדרוג, היינו בהתנהלות המשיב לאחר שאושרה הבקשה לאיחוד משפחות. החריג האחר, ולפיו תובא בחשבון התנהלותו של המשיב עוד בטרם אושרה הבקשה לאיחוד משפחות, הינו חריג לחריג, ויחול רק בנסיבות מיוחדות וחריגות (בג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים, מיום 4.12.02; עע"מ 5534/07 רג'וב נ' שר הפנים, מיום 16.7.08).
6. לנוכח חקיקת חוק הוראת שעה הנ"ל, לא שודרג מעמדו של העותר, והוא ממשיך לקבל היתרי מת"ק מעת לעת. בשנת 2010 פנו העותרים בבקשה לשדרוג מעמדו של העותר, אולם פנייתם נדחתה על יסוד החוק האמור. העותרים פנו בהשגה על החלטה זו, והשגתם נדחתה, בהחלטה מיום 13.3.2011. יו"ר ועדת ההשגה קובעת בהחלטתה, כי העיכובים שחלו שהתנהלות המשיב עד לאישור הבקשה בשנת 1999, היו מקבלים משמעות אחרת "לו הייתה בקשת המשיגים מוגשת בניקיון כפיים". עמדה זו מבוססת על ממצאי חקירת המוסד לביטוח לאומי, ממנה עולה כי העותרים עברו להתגורר בתחומי מדינת ישראל רק בשנת 1999, ומשכך, הגישו את בקשתם לאיחוד משפחות בשנת 1993 בחוסר תום לב. בקשתם לא יכולה הייתה להתאשר, אפוא, קודם למועד בו אושרה, ולמעשה, אושרה שלא בהתאם להוראות הדין, שכן אותה עת טרם היה מרכז חייהם בישראל. בנסיבות אלה הגיעה יו"ר הוועדה למסקנה כי התרשלותו הגסה של המשיב (כלשונה), עובר לאישור הבקשה, אין בה כדי להעלות או להוריד, שהרי ממילא לא היו העותרים זכאים לאישור הבקשה.
אשר לפרק הזמן שעבר לאחר אישור הבקשה, היינו פרק הזמן אותו יש לבחון על פי הלכת דופש הנ"ל, יו"ר הוועדה סבורה כי התנהלותו של המשיב אינה מתאפיינת בעיכוב בלתי מוצדק בטיפול בענייניהם של העותרים, ומשכך אין מקום להחיל על עניינם את שנפסק באותה הלכה.
7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי חל בעניינם של העותרים אותו חריג שבחריגים, ולפיו תובא בחשבון התנהלותו של המשיב גם עובר לאישור הבקשה.
כאמור לעיל, בעניין זה גם יו"ר הוועדה סבורה כי התנהלותו של המשיב היא כזו, עד כי נכון היה להחיל עליה את החריג המיוחד מכוחו של פסק הדין בעניין חתו הנ"ל. אלא שהיא נמנעה מלעשות כן, משבאה לידי מסקנה - על יסוד ממצאי חקירת המוסד לביטוח לאומי - כי העותרים הגישו את בקשתם הראשונה לאיחוד משפחות בחוסר תום לב, שכן החלו להתגורר בתחומי מדינת ישראל רק בשנת 1999. לעמדה זו איני יכולה להסכים. עיון בפרוטוקול השימוע שנערך לעותרים ביולי 2001 (נספח כז לכתב התשובה) מעלה, כי העותרים הפריכו באופן פוזיטיבי את ממצאי חקירת המוסד לביטוח הלאומי ולפיהם נסעה העותרת לירדן ולסוריה. העותרים טענו כי כשלוש או ארבע שנים לאחר נישואיהם (היינו, בשלהי שנות ה- 80) עברו להתגורר בבית הורי העותרת בבית חנינה, והציגו מסמכים המלמדים על כך שלפחות משנת 2001 הם מתגוררים בבית משל עצמם בבית חנינה. עורך השימוע כותב כי "בני הזוג נראו אמינים, דוברי אמת, היו מוכנים להישבע שזו האמת. מה גם שגרסאותיהם תאמו (לכל אחד היה בירור בנפרד)". ואכן, לאחר השימוע אישר המשיב את הבקשה להארכת היתר המת"ק. מכאן מסקנה, כי המשיב סבר, בזמן אמת, כי אין יסוד לממצאי חקירת המוסד לביטוח לאומי, שאם לא כן לא היה מאשר את הארכת ההיתר. אין לומר, כי המשיב עשה זאת בשגגה, בחוסר תשומת לב, שהרי תכלית השימוע הייתה בירור ממצאי החקירה, והעותרים הניחו את דעת הגורם המוסמך שאין לממצאים אלה יסוד. מסקנתי היא, כי ממצאי החקירה הנ"ל, שהופרכו, כאמור, באופן אובייקטיבי על ידי מסמכי נסיעה של העותרת, נטולים כל ערך ראייתי, כפי שסבר המשיב עצמו בזמן אמת, ובהחלטת יו"ר הוועדה נפלה טעות, כשסברה כי "הראייה המנהלית הכבדה לפיה אין העותרת מוכרת כתושבת לפני חודש מרץ 1999, עומדת בעינה".
ואם כך הוא, נותרת על עומדה קביעתה המתחייבת של יו"ר ועדת ההשגה, ולפיה אבד תיקם של העותרים בשנת 1993, פניות חוזרות ונשנות לא טופלו עד לשנת 1996, וגם בשנים 1997 ו-1998 לא עשה המשיב דבר וחצי דבר על מנת לקדם את הטיפול בבקשתם, וכי התנהלות זו היא בבחינת רשלנות משמעותית ביותר. כל אלה מבססים, לטעמי, חריג לפי האמור בפסק הדין בעניין חתו הנ"ל.
8. סוף דבר, העתירה מתקבלת, ועל המשיב לשדרג את מעמדו של העותר וליתן בידו אשרת שהייה מסוג א/5, בכפוף לכל מניעה אחרת על פי דין, אם קיימת.
המשיב ישלם לעותרים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.
המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ד' אדר תשע"ב, 27 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.