פסק דין
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 30.10.2012. בהחלטה זו בוטל צו מניעה ארעי, שניתן במעמד צד אחד כחודש לפני כן. הצו הארעי שבוטל אסר על המשיבים לבצע עבודות או בנייה בחצר הבניין, שבו מתגוררים בעלי הדין.
זהו הרקע הדרוש לעניין: התביעה העיקרית המתבררת לפני בית משפט השלום כורכת תביעה לסילוק יד מרכוש משותף; תביעה לצו עשה ולצו מניעה וכן תביעה כספית על סך של 80,000 ₪. הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה עובר להגשת התביעה העיקרית. בתצהיר התומך בבקשה לצו מניעה נטען, שהמבקשת היא חוכרת של דירה הנמצאת בקומה השניה של בית משותף שברח' ניתאי הארבלי 32 (גוש 30144 חלקה 181/3). המשיבים מחזיקים בדירה הנמצאת בקומה הראשונה בבניין. נטען בתצהיר, שביום 5.9.2012 בשעות הלילה החל משיב 2 לחפור בחצר הקדמית של הבניין בסמוך ליסודות הבניין; בלא היתר בניה ובאופן שעשוי לסכן את הבניין ואת החצר השייכת לרכוש המשותף. בהמשך לכך התבקש צו מניעה זמני, שיאסור ביצוע עבודות אלה.
ביום 10.9.2012, על יסוד הבקשה ונספחיה, ניתן צו ארעי כמבוקש. נקבע, שהתביעה העיקרית תוגש עד ליום 19.9.2012 ושעד למועד זה יגישו המשיבים תשובה לבקשה לצו מניעה. חלף הגשת תשובה הגישו המשיבים "בקשה לדחייה על הסף של הבקשה לצו המניעה". הבקשה חתומה על-ידי המשיבים עצמם, ואינה נתמכת בתצהיר. בבקשה זו נטען, שהמבקשת הסתירה מבית המשפט כי מתנהל הליך אחר בבית משפט השלום בירושלים בעניין הרכוש המשותף, שבו תבעו המשיבים את המבקשת. נטען, שהליך זה הופנה לגישור, שבו העלתה המבקשת את נושא הרכוש המשותף, אך המבקשת הפסיקה לשתף פעולה במהלך הגישור; וכי גם עניין זה הוסתר בבקשה לצו מניעה. עוד נטען, כי בימים הקרובים יתקיים דיון בהליך העיקרי ועל כן רצוי שטענותיה של המבקשת יישמעו באותו הליך, ולא בהליך נוסף. לבסוף התבקש, כי אם תידחה הבקשה לדחייה על הסף של הבקשה לצו מניעה תינתן למשיבים אורכה להשיב לבקשה באמצעות בא כוחם, עו"ד יאיר כהן. המבקשת השיבה לטענות המשיבים בבית משפט קמא, ובין היתר טענה: שטענות המשיבים לא נתמכו בתצהיר; שאין קשר בין התביעה שאליה הפנו המשיבים לבין התביעה הנוכחית; כי מנסח רישום המקרקעין של הבית המשותף עולה שלמשיבים אין זכויות מיוחדות בגינה, ולכל היותר זכויותיהם מתמצות בחלק יחסי מהרכוש המשותף; וכי העבודות מבוצעות ללא היתר בניה.
כאמור, בהחלטה מיום 30.10.2012 בית משפט קמא ביטל את צו המניעה הארעי ודחה את הבקשה לצו מניעה זמני. הנימוקים לכך היו, שהמבקשת "העלימה" מעיני בית המשפט, בבקשה לצו מניעה, את העובדה שהמשיבים מנהלים נגדה תביעה הכספית; ומכך, בין היתר, למד בית המשפט ש"קשה להשתחרר מהרושם כי ההליך דנן הוגש בעקבות התביעה שהוגשה נגד בדיחי על ידי משה ובעקבות היחסים הרעועים בין הצדדים". כן נקבע, שמהתביעה העיקרית עולה, שהמשיבים עושים שימוש ברכוש המשותף מזה כשלוש שנים, ומכאן שקיים שיהוי מצד המבקשת בהגשת הבקשה לסעד זמני. בית משפט קמא הוסיף, ש"גם אם אקבל את טענת בדיחי כי העבודות נשוא הבקשה החלו ביום 5.9.2012 – עדיין אין מקום לבקשה הואיל ובדיחי לא המציאה כל ראיה לטענתה כי יש בעבודות אלה כדי לסכן את הבניין". על יסוד אלה, כאמור, בוטל הצו הארעי ונדחתה הבקשה לצו מניעה, אך כניסתה לתוקף של ההחלטה המבטלת הושהתה על-ידי בית משפט קמא עד לאחר ההכרעה בבקשת רשות הערעור.
בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת, שהחלטת בית משפט קמא פוגעת בה "פגישה קשה ובלתי הגיונית". לא ניתן להלום מצב בו מבוצעות עבודות בניה ברכוש משותף וללא היתר בניה. המבקשת חזרה על טענותיה בבית משפט קמא, והדגישה, שבית משפט קמא טעה בכך שלא התייחס לכך שהמשיבים לא הכחישו את עבודות החפירה שהחלו בביצוען; ובקביעה שלא הוכח סיכון לבניין, וזאת בהיעדר הצגת היתר על-ידי המשיבים. עוד נטען, שאין מקום ל"התרשמותו" של בית משפט קמא שמדובר ב"סכסוך שכנים" מבלי שהתקיים דיון ככלל, ובנסיבות העניין בפרט. המשיבים הגישו תשובה לבקשת רשות הערעור על-פי החלטתי מיום 21.3.2013. בעיקרו של דבר נסמכו המשיבים על נימוקיו של בית משפט קמא, תוך שהם מדגישים שלא הוכח, שהעבודות מסכנות את הבניין. המשיבים הוסיפו והפנו לכתב ההגנה שהוגש בתיק העיקרי, שבו נטען שקיימת הסכמה של כל בעלי הזכויות בדירות על ייחוד השימוש ברכוש המשותף; וכי העבודות שביצעו המשיבים אינן טעונות היתר בניה. כן נטען, שיש לדחות את הבקשה מן הטעם שהיא כלל אינה מפרטת את הנימוקים למתן רשות ערעור.
המבקשת הסכימה לכך, שבקשת רשות הערעור תידון כבערעור לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבים התנגדו לכך. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתיק בית משפט קמא, שוכנעתי שלא תיפגע זכותם של המשיבים אם בקשת רשות הערעור תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה; וכך אני מורה. בהמשך לכך, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא המבטלת את צו המניעה הארעי תבוטל (כך שהצו הארעי יעמוד על כנו), והבקשה למתן צו מניעה זמני תוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקיים בה דיון לגוף העניין, ולאחר קבלת תשובת המשיבים. אלו הנימוקים לכך:
אמנם, ככלל, בית המשפט שלערעור אינו מתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא בנוגע לסעדים זמניים. הכלל הוא, שלערכאה המבררת שיקול דעת רחב בכגון דא, וההתערבות בשיקול דעת זה מוגבלת (ראו, רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, פסקה 4 (7.6.2011); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (לא פורסם, 4.5.2011)). עם זאת, במקרה הנדון קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל. הבקשה לצו מניעה זמני, נדחתה, כאמור, משלושה טעמים. האחד, עניינו אי גילוי התביעה שמנהלים המשיבים נגד המבקשת; השני, השיהוי בהגשת הבקשה; והשלישי, שלא הוכח שהעבודות שמבצעים המשיבים מסכנות את הבניין.
בהנמקותיו של בית משפט קמא קיימים קשיים. קשיים מצטברים אלה הביאו אותי למסקנה, שקמה עילת התערבות בהחלטתו לבטל את הצו הארעי שניתן ובהחלטתו לדחות בשלב זה את הבקשה. באשר לנימוק הראשון, מעיון בכתב התביעה שהמבקשת לא גילתה אודותיה לבית משפט קמא במסגרת הבקשה לצו מניעה (ת"א (שלום י-ם) 28235-09-11) עולה, שלכאורה אין קשר ישיר בין אותה תביעה לבין הבקשה לצו מניעה זמני. אותה תביעה עוסקת, לפי כתב התביעה, בטענות של המשיבים כלפי המבקשת בגין נזקים שלפי הנטען נגרמו להם עקב שיפוץ שעשתה המבקשת בדירתה; ושימוש לא כדין, כך נטען, ביסודות וגג דירת המשיבים. אין קשר ישיר בין טענות אלה לבין הטענה העיקרית בבקשה לצו מניעה, שלפיה משיב 2 חופר בחצר הקדמית של הבניין, שהיא חלק מהרכוש המשותף, בסמוך ליסודות; דבר שעשוי לסכן את הבניין. הגם שרצוי היה שהמבקשת תזכיר את ההליך שמנהלים נגדה המשיבים, אין מדובר בחוסר נקיון כפיים, בנסיבות העניין, ולמצער בעוצמה שהצדיקה את דחיית הבקשה לצו מניעה בלא קיום דיון לגופה. גם התרשמותו של בית משפט קמא שמדובר ב"סכסוך שכנים" – מבלי שנשמעו ראיות – לא הצדיקה את דחיית הבקשה. באשר לנימוק השני, שעניינו שיהוי – מדובר בנימוק שלא יכול לעמוד, בנסיבות העניין. אכן, כתב התביעה שהגישה המבקשת לפי הוראת בית משפט קמא, לאחר שניתן הסעד הארעי, הוא בשל נזקים נטענים בגין שימוש ברכוש המשותף למשך שלוש שנים. אלא שהבקשה לצו מניעה זמני – לא ביקשה את סילוק ידם של המשיבים מהרכוש, שהוא לטענת המבקשת רכוש משותף. הבקשה לסעד זמני מתמקדת בעבודות "טריות" שהמשיבים החלו לבצע בחצר הבניין סמוך לפני שהוגשה הבקשה לסעד זמני; וטענה זו לא נסתרה, שכן המשיבים לא הניחו תשתית ראיית כלשהי לעניין זה בפרט – ולעניין מאזן הנוחות בכלל. אין מדובר אפוא בשיהוי; ודומה שהקושי שבנימוק זה לא נעלם מעיניו של בית משפט קמא (עמ' 2 ש' 20-19 להחלטה).
באשר לנימוק השלישי, שעניינו הסיכון הנטען לבניין: אכן, הבקשה לצו מניעה זמני והתצהיר התומך בה, שהוגשו לפי הכתוב בהם סמוך זמן קצר לאחר שהחל ביצוע העבודות, אינם מפורטים. עם זאת, בנסיבות העניין, היעדר הפירוט לא הצדיק את דחיית הבקשה לסעד זמני בלא בירור העניין. ראשית, לא ניתן להתעלם מכך, שבית משפט קמא נעתר לבקשה ונתן צו ארעי במעמד צד אחד על סמך אותו תצהיר. שנית, המשיבים לא הגישו תשובה לבקשה חרף הוראת בית משפט קמא; וחלף זאת הגישו "בקשה לדחייה על הסף של הבקשה לצו מניעה" כאמור, מבלי להתייחס לטענות המבקשת לגופן; ומבלי להניח תשתית עובדתית כלשהי לסתירת טענותיה של המבקשת בבקשה. לא צורף לבקשה זו תצהיר. גם לפניי לא בא פירוט לעניין זה המתנקז ליסוד "מאזן הנוחות" שהוא יסוד מרכזי בכגון דא. בתשובה לפניי אף הודו המשיבים, שהם מבצעים עבודות בחצר הבניין, שלפי הרישום בלשכת רישום המקרקעין – מהווה רכוש משותף. המשיבים אמנם טענו טענות שונות לגוף העניין (לרבות אופי העבודות; וזכויות שיוחדו להם בחצר), אך טענות אלה לא נטענו בבית משפט קמא, וממילא הן לא נתמכו בראיות בשלב זה; ומובהר שאין אני מביע כל עמדה בנוגע לטענות אלה לגופן. בנסיבות אלו נותרת הטענה העובדתית של המבקשת שנתמכה בתצהיר, לביצוע עבודות חפירה ברכוש המשותף ותוך סיכון הבניין ובלא היתר – בלא מענה, על כל המשתמע מכך.
התוצאה היא, שניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל. החלטתו של בית משפט קמא מיום 30.10.2012 מבוטלת, ולמען הסר ספק מבוטל גם החיוב בהוצאות, שנפסקו במסגרתה. הבקשה לצו מניעה זמני תוחזר לבית משפט קמא על מנת שתידון לגופה, ולאחר קבלת תשובת המשיבים; ומובהר שאין בפסק דין זה כדי למנוע מהמבקשת להגיש בקשה לתיקון הבקשה המקורית לצו מניעה שהוגשה (על הלאקוניות שבה). בית משפט קמא יקצוב את המועד להגשת כתבי הטענות הדרושים. הצו הארעי שניתן נגד המשיבים יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת של בית משפט קמא בנדון. משעה שזוהי המסקנה אליה הגעתי אין צורך להידרש לבקשת המבקשת, בהליך שלפניי, להשיב לתשובת המשיבים מיום 3.4.2013. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בערעור בסך של 3,000 ₪. ערבון, אם הופקד על-ידי המבקשת, יושב לה.
המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.