בדארנה(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל – אב"ד

על העותר נגזר עונש מאסר למשך 14 שנה, לאחר שהורשע בשלושה מקרים של אינוס קטינה, אשר טרם מלאו לה 14 שנה.

העותר הכחיש את ביצוע העבירות, והרשעתו באה לאחר ניהול מסכת ראיות בבית המשפט המחוזי.

מאז החל בריצוי העונש בשנת 2002, ממשיך העותר ועומד על דעתו כי הינו חף מפשע וכי לא היה מקום להרשיעו בעבירות שלא ביצע כלל.

בשל עמידתו של העותר על חפותו, קבעו גורמי הטיפול בשב"ס כי מדובר ב"עבריין מין מכחיש". ככזה, הוא לא שובץ בתוכנית טיפולית. גורמי מב"ן קבעו כי הכחשת ביצוע העבירה יש בה משום חוסר נטילת אחריות ואי גילוי תובנה באשר למהות וחומרת העבירות.

ועדת השחרורים אשר דנה בענייננו של העותר עוד ביום 21.7.11, קבעה כי העותר לא קיבל, מהלך כל 9 שנות מאסרו, כל טיפול והתנגד לקבלת טיפול כאמור. על כן, הוא לא שולב בטיפול האפשרי אשר ניתן להעניק לעברייני מין בתוך בית הכלא. עובדה זו שימשה כנימוק העיקרי שהניע את הועדה בהחלטתה לדחות את הבקשה לשחרורו המוקדם.

בעתירתו, מלין העותר על כך שלא זכה לטיפול וכי אין מקום לגישה העקרונית הנהוגה בשב"ס, לפיה לא תופעל תוכנית טיפול לעברייני מין מכחישים בין כתלי הכלא. לטענת ב"כ העותר, בהעדר תוכנית כאמור, על הועדה לשקול תוכנית פרטית שהכין, ולהורות על שחרורו גם אם הוא עומד על הכחשתו.

לאחר הגשת העתירה, נתבקשנו על ידי הסניגור להמתין להחלטת בית המשפט העליון, אשר ישב על המדוכה בעניין דומה בבג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נגד הועדה לעיון בעונש (עניין עאטף זאהר). ואכן, נענינו לבקשה זו. ביום 2.2.12, פסק בית המשפט העליון בעתירה זו של תא"ל זאהר וקבע כי אין מקום לשחרר את האסיר. בין היתר, נאמרו הדברים הבאים באשר לעברייני מין מכחישים:

"... עבריין מין סדרתי, אשר איננו מפנים את פליליות מעשיו ואת חומרתם, איננו מבין את האסון שהמיט על קורבנו, איננו מביע חרטה, איננו סבור שהוא זקוק לשינוי דרכיו, איננו מסוג האסירים שכלל יש לשחררם שחרור מוקדם, אלא אם עומדים לזכותו טעמים נוגדים כבדי משקל". (פסקה 42 לפסק הדין).

עם זאת, הוסיף בית המשפט העליון, כאמרת אגב, את הדברים הבאים:

"בהקשר זה לא למותר להדגיש פעם נוספת כי ראוי לה למב"ן לבחון האם אין טעם מקצועי ואפשרות תקציבית לפתיחה ניסיונית של מסגרת טיפולית תחליפית גם לעברייני מין מכחישים, שאז הסירוב להודות לא יוביל אוטומטית למניעת אפשרות לטפל בעבריין המין המכחיש במסגרת מערכתית". (סעיף 79 לפסק הדין).

גם במקרה שלפנינו, ננעלו השערים לשחרורו המוקדם של העותר על תנאי מחמת העובדה כי לא נמצאה לו – כעבריין מין מכחיש – מסגרת טיפולית תחליפית.

משך השנים, העמדה המקובלת בפסיקה היתה כי לא ניתן להעניק טיפול יעודי לעברייני מין מכחישים. כפועל יוצא מכך, לא זכו עבריינים אלה, דרך כלל, ובהעדר נסיבות חריגות, לשחרור מוקדם על תנאי. מגמה זו, אשר נשענה על עמדות שהיו מקובלות בקרב בעלי מקצוע, (ראה למשל מאמרו של דוד כהן השלכות פסיכולוגיות ומשפטיות על הכחשת ביצוע העבירה אצל עברייני מין, רפואה ומשפט, גליון 14 [מאי 1996], עמוד 60) יצרה אצלנו תחושת חוסר נוחות. בית המשפט העליון עמד על כך במספר פסקי דין שניתנו במהלך החודשים האחרונים. כך, בע"פ 3705/11 פלוני נגד מדינת ישראל (26.1.12.), העיר כב' השופט רובינשטיין את ההערה הבאה כאמרת אגב:

"זה המקום לשוב ולציין, כי העמדה שלפיה עברייני מין מכחישים אינם זוכים ככלל לטיפול (וכפועל יוצא, למשל, לחופשות ולניכוי שליש), ולתכנית שיקום – אף שאולי חל בה ריכוך – ראויה בעיני לבחינה מקצועית מחודשת. ניתן להבין מניין גישה זו נובעת, אך יתכן מן הסתם גם במקרים לא מעטים שבהם עברייני מין מכחישים את העבירות מטעמים חברתיים ומטעמי בושה. מכל מקום, בוודאי כשהמדובר בנוער, שאישיותו טרם התייצבה (ראו, לדוגמה, ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקאות 15-14 לפסק דינו של השופט מלצר), יש מקום לעיון מחדש בתפיסה שלפיה אין מכינים תכנית שיקום נוכח ההכחשה (השוו עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז (6) 678)". (פסקה כ"ד לפסק הדין).

ברע"ב 979/12 אילן מור חי נגד היועץ המשפטי לממשלה (27.3.12), הציג כב' השופט דנציגר עמדה דומה:

"...למקרא חוות הדעת של פרופסור סילפן והמסמך הנוסף שהוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים באשר לאפשרות הטיפול בעברייני מין מכחישים, ובדומה לדרכו של השופט אור בעניין אסלאן, סבורני כי על מב"ן לבחון בשנית את העמדה המקצועית לפיה לא ניתן לטפל בעבריין מין המכחיש את מעשיו או כי הכחשה זו מעידה על מסוכנותו באופן שאינו מאפשר את שחרורו המוקדם לצורך טיפול". (פסקה 13 לפסק הדין).

סבורים היינו, כי על גורמי שב"ס היה להתייחס לקולו הקורא של בית המשפט העליון, ולעשות הערכת מצב מחודשת, שיהיה בה כדי להביא פתרון לסוגיה, או לפחות בחינתה מחדש, נוכח הרוחות החדשות המנשבות מכיוון בית המשפט.

כפי שהבהרנו לב"כ העותר, הרי על סמך הכללים הקיימים, כפי שגובשו בחוק ובפסיקה, העותר לא נשא בנטל המוטל עליו להוכיח כי אינו מסוכן לציבור כל עוד לא קיבל טיפול. העותר עומד על הכחשתו – וזכותו לעשות כן – אולם הביע נכונות לעבור טיפול. דא עקא, שעד היום לא נמצאה כל אפשרות להענקת טיפול כאמור בין כתלי הכלא.

בישיבות הקודמות שהתקיימו בתיק זה, פנינו לנציגת המדינה וביקשנו כי גורמי שב"ס יבחנו בשנית את האפשרות להעניק לעותר טיפול בין כתלי הכלא. ואכן, לקראת ישיבת היום, נתקבלה הודעת היועמ"ש כדלקמן: