בג"ץ 6215/12 ורדה באסטאקאר ואח' נ' שר האוצר ואח'

 השופט י' עמית:

1. עניינה של העתירה שלפנינו בסעיף 9 לתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), תש"ע-2010 (להלן: התקנות). הסעיף קובע כי מבטח רשאי לתבוע או לקזז סכומי פיצוי מוסכם מתגמולי פיצויים לבעל פוליסה אשר ענה תשובות כוזבות לשאלות חיתום (כהגדרת המונח בחוק).

 רקע

2. בשנת 1997 חוקק חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר והוראות לענין אבנר), התשנ"ז-1997 (להלן: חוק ביטוח רכב), אשר שינה את מבנה השוק לביטוח רכב חובה ופתח אותו לתחרות מבוקרת בין חברות ביטוח פרטיות. עד אז, נקבעו פרמיות הביטוח באופן אחיד על פי סוג כלי הרכב (פרטי לעומת מסחרי, נפח מנוע, מספר נוסעים וכיו"ב) כאשר ביטוח החובה רוכז על ידי תאגיד "אבנר" המשותף לכל חברות הביטוח, תוך חלוקת הסיכון לגבי כל פוליסה ביחס של 70% על אבנר ו-30% על חברת הביטוח שמכרה פוליסה לביטוח רכב חובה.מטרה מרכזית של הרפורמה הייתה להעביר את מלוא האחריות הביטוחית בענף ביטוח רכב חובה מהציבור לחברות הביטוח. בנוסף, הרפורמה נועדה להשיג התייעלות כלכלית של ענף ביטוח חובה, ולאפשר למבטחים להתאים את הפרמיה שבעל פוליסה ישלם לסיכון הנשקף ממנו. אבן הפינה של הרפורמה הייתה כי לאחר פתיחת הענף לתחרות, חברות הביטוח עצמן תקבענה את פרמיות הביטוח (על בסיס פרמטרים שנקבעים בהתאם לסעיף 14א לחוק ביטוח רכב). החל מחודש אפריל 2001, כל חברת ביטוח קובעת לעצמה פרמיות ביטוח בהתחשב במאפייני הנהג ובמאפיינים נוספים של הרכב.

           כבר בראשית דרכה של הרפורמה הוקמה תת-ועדה מקצועית אשר גיבשה המלצות לעידוד הצהרות נכונות של מבוטחים עובר לרכישת פוליסת החובה. זאת, מאחר שלראשונה פרמיות הביטוח התבססו על מאפיינים אישיים של הנהג כגון גילו, מינו ועברו התאונתי, ולא אך על מאפייני הרכב. תת-הועדה עסקה בשאלה כיצד להבטיח כי מבטחים יקבלו מידע מהימן ומדויק אודות הנהגים המבוטחים. הבעיה התעוררה מאחר שרוכשי הפוליסות ידעו כי תשובותיהם לשאלות חברות הביטוח משפיעות על גובה הפרמיות שישלמו, כך שבמקרים מסוימים היה להם תמריץ לענות תשובות כוזבות לשאלות אלו. מצב זה עלול היה לגרום לכך שלמבוטחים מסוימים, שענו תשובות שקריות לשאלות המבטחים, ייקבעו פרמיות שאינן משקפות את הסיכון הביטוחי שלהם, כך שעלות הסיכון האמתית לגביהם תגולגל על שאר המבוטחים. על-כן, המליצה תת-הועדה בדו"ח מפורט אשר פורסם באוגוסט 2001, כי הדרך האופטימלית לתמרץ דיווח אמת היא ליתן בידי מבטחים את האופציה "להעניש" בעלי פוליסות אשר דיווחו נתונים כוזבים בעת רכישת הפוליסה.

3. ביום 1.2.2010 פרסם שר האוצר את התקנות, הכוללות, בתוספת הראשונה, פוליסה תקנית (להלן: הפוליסה התקנית) המחייבת את כלל חברות הביטוח. סעיף 9 לפוליסה התקנית, אשר נגדו מופנים חצי העותרות, מעגן את חובת הגילוי של מבוטחים בנוגע לפרטים מהותיים שיש בהם להשפיע על תעריפי הביטוח. סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) קובעים את זכותן של חברות הביטוח לתבוע או לקזז "פיצוי מוסכם" מתגמולי הפיצוי המשולמים למבוטחים שהשיבו תשובות כוזבות לשאלות מהותיות. וזה לשונו של הסעיף:

9. חובת הגילוי והפרתה

(א)   הציג המבטח לבעל הפוליסה, טרם כריתת חוזה הביטוח, שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח או שאלה המבקשת מידע אשר יכול להשפיע על חישוב שיעור דמי הביטוח (להלן – שאלת חיתום), על בעל הפוליסה להשיב על שאלת החיתום תשובה מלאה וכנה.

(ב)   שאלות חיתום ותשובות בעל הפוליסה עליהן, יתועדו אצל המבטח ויפורטו בספח אשר יצורף לתעודת הביטוח (להלן – הספח), במתכונת שיורה עליה המפקח על הביטוח; לא פעל המבטח לפי הוראות סעיף קטן זה לא יהא זכאי לסעדים המפורטים בסעיף קטן (ג).

(ג)   השיב בעל הפוליסה לשאלת חיתום תשובה שלא היתה מלאה וכנה בעת שניתנה, ובשל התשובה נקבעו דמי ביטוח נמוכים מדמי הביטוח שהיו נקבעים אילו היה בעל הפוליסה עונה תשובה מלאה וכנה, או שבשל התשובה כאמור הסכים המבטח לכרות את חוזה הביטוח שעה שלא היה מסכים לכך אילו ניתנה תשובה מלאה וכנה, וקרה מקרה הביטוח בטרם בוטל חוזה הביטוח, יחולו הוראות אלה: