בג"ץ 6148/15 דן כהנא ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח'

השופט צ' זילברטל:

           עתירה לביטול פסק דינה של עוזרת רשם האגודות השיתופיות (להלן: עוזרת הרשם) מיום 23.6.2015, שדחה את השגת העותרים נגד פסק בוררות בגדרו נדחו טענות העותרים לפיהן על המשיבה 2 (להלן: המשיבה; האגודה) להשיב להם כספים בגין עסקה שביצעו לרכישת נחלה בתחומה.

רקע והליכים קודמים

1. העותרים הם חברי האגודה השיתופית גבעת שפירא – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, היא המשיבה. בשנת 1993 ביקשו העותרים לרכוש זכויות בנחלה חקלאית בגבעת שפירא. הצדדים חתמו על זיכרון דברים בו נקבע כי התמורה בגין הזכויות בנחלה תעמוד על 220,000 דולר. כשנתיים לאחר מכן נחתם הסכם המכר בין המשיבה לעותרים, ובהתאם להוראותיו שילמו העותרים סכום נוסף של 30,000 דולר, ובסך הכל 250,000 דולר. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2009, נחשפו העותרים להסכם מכר אשר כרתה המשיבה עם בני-זוג נוספים החברים באגודה בקשר לנחלה הדומה לנחלתם של העותרים. ההסכם האמור נחתם בסמוך למועד בו חתמו העותרים על זיכרון הדברים עם המשיבה, כאשר התמורה שנקבעה בהסכם זה עמדה על 180,000 ש"ח.

2. ביום 15.11.2009 הגישו העותרים בקשה לרשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם) ליישוב סכסוך בדרך של בוררות לפי הוראות סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, ובהתאם מונתה עו"ד מיה היימן כבוררת יחידה (להלן: הבוררת). העותרים טענו בכתב תביעתם בבוררות כי הופלו על-ידי המשיבה במועד חתימתם על זיכרון הדברים והסכם המכר בכל הנוגע לתמורה שנקבעה בעבור הנחלה, ובכך נוצר חוסר שוויון בין החברים במשיבה. על כן דרשו העותרים, כי המשיבה תשיב לידיהם את הכספים אשר נגבו על-ידה ביתר וכן פיצוי בגין עוגמת נפש ונזקים כלליים בסך 300,000 ש"ח. בהחלטתה מיום 16.6.2013 פסקה הבוררת כי תביעתם של העותרים התיישנה, שכן המדובר בתביעה כספית המתבססת על הסכם שנערך בשנת 1995, כאשר לקביעתה, בשנים שלאחר כריתת ההסכם היה באפשרות העותרים לברר את פרטי העסקה בנחלה הנוספת. לכן נקבע, כי אין למנות את מרוץ ההתיישנות אך מן הרגע בו גילו פרט זה באופן מקרי. הבוררת אף התייחסה לגופה של המחלוקת וקבעה, בין היתר, כי העותרים לא היו חברי האגודה בעת חתימת זיכרון הדברים עם המשיבה, ועל כן לא נוצרה הפליה בין חבריה, וכי מכירת הנחלה לעותרים הייתה עסקה מסחרית לכל דבר. עוד עמדה הבוררת על השוני בין שתי העסקאות בכל אחת מן הנחלות, ובעיקר באופן התשלום. נוכח האמור, דחתה הבוררת את תביעת העותרים.

3. ביום 30.7.2013 פנו העותרים לרשם במה שכונה על-ידם "בקשה לביטול פסק הבוררות", במסגרתה טענו, בין היתר, כי פסק הבוררות ניתן לאחר שפקע תוקף כתב מינויה של הבוררת ולכן יש לבטלו. בהחלטתה מיום 20.8.2013 הורתה עוזרת הרשם לעותרים, אשר לא היו מיוצגים (על אף שהומלץ להם לעשות כן), להגיש השגתם באופן סדור וברור תוך שלושים יום. משלא עמדו העותרים במגבלת הזמנים שנקבעה, העמידה עוזרת הרשם לרשותם, בהחלטתה מיום 14.10.2013, עשרים ימים נוספים להגשת ההשגה. אף במועדים אלו לא עמדו המשיבים. ביום 6.1.2014 קבעה עוזרת הרשם כי במידה שלא תתקבל ההשגה בתוך 30 ימים נוספים ייסגר התיק ויאושר פסק הבוררות. או אז, הגישו העותרים ביום 23.1.2014  את השגתם. העותרים חזרו על טענתם ביחס לפקיעת תוקף כתב מינוי הבוררת, ולגופו של עניין טענו, בין היתר, כי מדובר בעסקת מקרקעין ועל כן תקופת ההתיישנות בעניינם היא 15 שנים ולא שבע שנים כפי שקבעה הבוררת. המשיבה מצידה טענה, כי יש לדחות את ההשגה בשל האיחור שבהגשתה, וכי אין לקבל את טענת העותרים ביחס לסוגיית ההתיישנות.

4. בפסק דין מיום 23.6.2015 דחתה עוזרת הרשם את השגת העותרים. באשר לטענתם של העותרים בעניין פקיעת תוקף מינויה של הבוררת צוין, כי לאורך הליך הבוררות כולו לא פנו העותרים לרשם בנוגע לסוגיה זו ולקחו חלק פעיל בהליך הבוררות, ורק כאשר התבררה תוצאת ההליך העלו הטענה לראשונה. לפיכך נקבע, כי בקשה לביטול פסק הבוררות בטענה זו מהווה חוסר תום-לב ואין לקבלה. עוד נקבע, בין היתר, כי אמנם תביעת העותרים היא תביעה כספית שתקופת ההתיישנות לגביה היא שבע שנים, אך אין למנות תקופה זו ממועד חתימת הסכם המכר כי אם מהמועד בו גילו העותרים לראשונה על התמורה ששולמה בעסקה הנוספת. לפיכך נקבע, כי תביעת העותרים לא התיישנה. משכך, פנתה עוזרת הרשם לבחון האם אכן גבתה המשיבה כספים ביתר. לאחר בחינה מקיפה של טענות העותרים נקבע, כי הללו "לא הביאו את הראיות הנדרשות על מנת שניתן יהיה לפסוק שהאגודה נהגה בהם באופן המצדיק השבת הסכומים הנתבעים על ידם". עוד צוין, כי לכל היותר ניתן לקבוע כי העותרים נפלו לכדי טעות בהערכת העסקה עליה חתמו עם האגודה, ואין בכך כדי להביא לביטול החוזה או לזכות בפיצוי. בצד זאת, ציינה עוזרת הרשם כי אכן מתעורר חוסר נוחות מהתנהלות האגודה, וכי ייתכן שזו זכתה מן ההפקר בשל האופן בו ניהלו העותרים את השגתם.

           לשלמות התמונה יצוין, כי העותרים הגישו בקשה לעיון חוזר בהשגה לביטול פסק הבוררות, אשר נדחתה עקב היעדר בסיס משפטי להגשתה.

5. בגדרי העתירה דנא מבקשים העותרים להורות על ביטול פסק הדין, או לחלופין להחזיר את הדיון בתיק לרשם לשם בירור הסוגיות אשר נותרו לגישתם במחלוקת. העותרים אינם חולקים על כך שההשגה שהוגשה על-ידם הייתה חסרה, כפי שקבעה עוזרת הרשם, אך יחד עם זאת טוענים כי נפלו טעויות משפטיות מהותיות רבות בפסק דינה (בין היתר, בשל התנהלותם) ובפסק הבוררות, אשר מחייבות תיקון. נוכח האמור, שוטחים העותרים בפירוט את טענותיהם, בין היתר, ביחס לחוסר השוויון בו נקטה האגודה כלפיהם, תוך הדגשת הרהוריה של עוזרת הרשם ביחס להתנהלות האגודה. יצוין כבר עתה, כי חלק נרחב מטענות העותרים מובא בפנינו לראשונה, ולא הועלה במסגרת ההליכים הקודמים בתיק.