בג"ץ 5553/14 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה

השופטת א' חיות:

           עניינה של העתירה שבפנינו היא בקשת העותר כי נורה למשיבה לבחון את בקשת המקלט שהגיש בהתאם ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" ולחלופין להורות לה להכיר בו כפליט לפי אמנת הפליטים ולהעניק לו רישיון ישיבה של תושב ארעי מסוג א/5.

1.        העותר הוא תושב אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) בשנות החמישים לחייו ורשום במנהל האוכלוסין של הרשות הפלסטינאית כתושב הרשות, נשוי ואב לעשרה ילדים (לטענתו הינו גרוש ואב לתשעה ילדים). על פי העולה מן העתירה העותר שוהה בישראל שלא כדין במשך תקופות שונות החל משנות השבעים של המאה הקודמת. העותר פנה בחודש מרץ 2006 לוועדת המאוימים בטענה כי נשקפת סכנה לחייו נוכח שיתוף פעולה עם ישראל ובמהלך 2007 הגיש עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 67/07) (להלן: העתירה הראשונה) במסגרתה עתר לכך שתוענק לו תעודת זהות ישראלית ולחלופין אישורי שהייה ועבודה קבועים בישראל נוכח שיתוף הפעולה הנטען עם רשויות הביטחון. הטיפול בעתירה הראשונה הושהה עד למתן החלטתה של ועדת המאוימים אשר דחתה בחודש אוגוסט 2008 את בקשת העותר וזאת נוכח הערכתה המקצועית כי לא נשקפת לו סכנה באזור על רקע שיתוף פעולה נטען עם ישראל ונוכח הערכתה כי שהייתו של העותר בישראל מהווה סכנה לשלום הציבור בשל מעורבותו בפלילים. העתירה הראשונה נמחקה ביום 7.12.2009 לאחר שהעותר חזר בו מן העתירה בהמלצת בית המשפט במהלך הדיון בה. בחודשים פברואר ויולי 2010 שב העותר ופנה לוועדת המאוימים בטענה כי קיימות אינדיקציות עדכניות לאיום הנשקף לחייו באזור. ועדת המאוימים התכנסה בחודש יוני 2011 לדון בעניינו ופנייתו הועברה לבחינתם של גורמי הביטחון. בחודש אוקטובר 2011 נדחתה בקשתו הנוספת של העותר לאחר שנקבע כי אין אינדיקציות למאוימות על חייו באזור.

2.        העותר לא השלים עם החלטתה זו של ועדת המאוימים והגיש ביום 21.12.2011 עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 9482/11 - להלן: העתירה השנייה) בה טען כי לוועדת המאוימים אין סמכות לדון בעניינו וכי סמכות זו נתונה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) לשר הפנים. עוד העלה העותר טענות שונות לגופה של החלטת ועדת המאוימים בעניינו. בעוד העתירה השנייה תלויה ועומדת הגיש העותר בקשת מקלט ליחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה (יחידת ה-R.S.D). בקשה זו נדחתה ביום 17.7.2012 מן הטעם ש"בהתאם לסעיף D1 לאמנה [בדבר מעמדם של פליטים (1951)], הוראות האמנה אינן חלות על פלסטינים מאחר ואלה מטופלים על ידי סוכנות UNRWA ... ואינם נתונים בחסות נציבות האו"ם לפליטים" (להלן: ההחלטה הראשונה של יחידת ה-R.S.D). הודעת עדכון על החלטה זו נמסרה לבית המשפט במסגרת העתירה השנייה, אך עתירה זו נדחתה ביום 7.1.2013 במישור הכללי, לעניין סמכותה של ועדת המאוימים, ובמישור הפרטני לעניין טענותיו של העותר בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל, בלא התייחסות לגוף סוגיית הפליטות הנטענת. במישור הפרטני נקבע כי העותר לא סייע באופן משמעותי לגורמי הביטחון וכי יש חשש של ממש כי העותר מעורב בפלילים. עוד צוין כי לדעת גורמי הביטחון המסמכים שהגיש העותר אינם אותנטיים ומכל מקום מבדיקה כללית אין מידע עדכני בדבר קיומם של איומים על חייו באזור. כשנה ומחצה לאחר דחיית העתירה השנייה, ביום 28.4.2014 פנה העותר ליחידת ה-R.S.D בבקשה כי תישקול בשנית את ההחלטה הראשונה ופירט אינדיקציות חדשות המצביעות על המאוימות הנשקפת לו, לטענתו. מנהל יחידת ה-R.S.D השיב לעותר ביום 6.7.2014 כי ההחלטה הראשונה עומדת בעינה.

3.        מכאן העתירה שבפנינו במסגרתה מבקש העותר כאמור כי נורה למשיבה לבחון את בקשת המקלט שהגיש בהתאם ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" ולחלופין להורות לה להכיר בו כפליט על פי אמנת הפליטים ולהעניק לו רישיון ישיבה של תושב ארעי מסוג א/5. העותר מפרט ראיות נוספות שהתקבלו לטענתו לאחר דחיית העתירה הראשונה המצביעות לטענתו על מאוימות הנשקפת לו באזור. עוד טוען העותר כי פנה ליחידת ה-R.S.D  ולא לוועדת המאוימים נוכח טענתו כי ועדת המאוימים אינה פועלת על פי אמנת הפליטים והאכסניה המתאימה לדיון בבקשתו היא יחידת ה-R.S.D. העותר מציין כי אמנם מרבית הראיות שהוא מציג הוצגו על ידו גם בעבר, אולם נוכח המידע החדש שהגיע בעניינו יש הכרח לערוך בחינה מחודשת של בקשתו. עוד מרחיב העותר בדבר תחולת אמנת הפליטים על פלסטינאים וטוען כי החרגתו מטיפול יחידת ה-R.S.D מהווה אפליה פסולה. בנוסף, ביקש העותר כי יוצא צו ביניים לפיו לא יגורש מישראל עד להכרעה בעתירה ולא יינקטו הליכי אכיפה כלפי מעסיקיו.

4.        המשיבה מצידה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת עשיית דין עצמית; אי-מיצוי הליכים; מעשה בית דין ביחס לחלק מהטענות וכן שיהוי וקיומו של סעד חלופי. המשיבה טוענת כי העותר עושה דין לעצמו ושוהה בישראל שלא כדין לאחר שכבר בינואר 2013 נדחו טענותיו בעתירה השנייה. עוד טוענת המשיבה למעשה בית דין ביחס לכל טענות העותר המתייחסות לתקופה שעד מתן פסק הדין בעתירה השנייה והיא מוסיפה ומציינת כי ככל שיש לעותר ראיות חדשות בדבר מאוימותו העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים שכן יש באפשרותו להגיש בקשה מתאימה לוועדת המאוימים אשר תבחן את עניינו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אף אם היה מקום לברר בשלב זה את העתירה דנן ככל שהיא מתייחסת להחלטת יחידת ה-R.S.D, העתירה לוקה בשיהוי בלתי מוסבר, נוכח קבלת ההחלטה הראשונה של יחידה זו בשנת 2012. לבסוף טוענת המשיבה כי בקשות לקבלת מעמד מכוח אמנת הפליטים נבחנות בהתאם לחוק הכניסה לישראל ועל כן לעותר קיים סעד חלופי והוא - הגשת ערר לבית הדין לעררים.

           להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 30.9.2014 נדחתה בקשתו של העותר לצו הביניים והוא נתבקש להודיע האם הוא עומד על העתירה נוכח האפשרות שהעלתה המשיבה כי יפנה לוועדת המאוימים. בתשובתו טוען העותר כי בפסק הדין בעתירה השנייה נקבע כי אין מניעה שהוא יפנה במקביל למשרד הפנים כבעל סמכות מקבילה לסמכות הצבאית ועל כן, לשיטתו, מיצה הליכים בפנייתו ליחידת ה-R.S.D. עוד טוען העותר כי שתי עתירות נוספות בנושא טיפול בבקשות של מבקשי מקלט ממוצא פלסטינאי על ידי יחידות ה-R.S.D תלויות ועומדות בפני בית משפט זה (בג"ץ 5109/14; בג"ץ 6348/13).

5.        דין העתירה להידחות על הסף. העתירה מתמקדת, הלכה למעשה, בבקשתו של העותר לקבל מעמד בישראל נוכח ראיות חדשות לכאורה המצביעות לשיטתו על חשש למאוימות באזור. בראיות אלו, כך על פי הנטען, יש כדי לשנות מהחלטתה הקודמת של ועדת המאוימים ומן המסד העובדתי שעמד ביסוד פסק הדין בעתירה השנייה אשר דחה את טענות העותר. כפי שנפסק לא אחת, לועדת המאוימים נתונה הסמכות לדון בטענות כגון דא (ראו למשל: בג"ץ 9343/11 פלוני נ' ועדת המאוימים, פסקה 3 (7.3.2012); בג"ץ 454/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (18.2.2014)) ועל כן, ככל שהדבר נוגע לטענות העותר בדבר מאוימות, לוקה העתירה באי-מיצוי הליכים שכן באפשרותו לפנות בבקשה חדשה לוועדת המאוימים ולהעלות בפניה את הטענות החדשות בדבר חשש למאוימות באזור. אשר לטענת העותר בדבר סמכות מקבילה של יחידת ה-R.S.D לדון בבקשתו, לרשות העותר עומד סעד חלופי שכן בעת קבלת החלטת יחידת ה-R.S.D בעניינו ביום 6.7.2014 כבר נכנס לתוקף סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, המקנה לעותר זכות ערר על החלטת יחידת ה-R.S.D לבית הדין לעררים ובאפשרותו להעלות באפיק זה את השגותיו על ההחלטה שדחתה על הסף את פנייתו ליחידה.

           מטעמים אלו כולם, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.