בג"ץ 4949/14 מרדכי ואנונו נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             עניינה של עתירה זו, בהחלטת המשיבים להאריך בשנה את תוקפם של שלושה צוים המוטלים על העותר – מרדכי ואנונו (להלןהעותר) מאז שנת 2004, ואלה הם:

הצו הראשון – "צו צמצום והשגחה" שהוטל על ידי המשיב 2 מכוח תקנות 110-108 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, והמטיל שורת מגבלות על העותר, ובהן: החובה להודיע למפקד תחנת המשטרה 48 שעות מראש על החלפת מקום מגורים; האיסור להימצא, ללא קבלת אישור מראש, בטווח של 500 מטרים ממעברי גבול שונים, המפורטים בצו; האיסור לקיים קשרים עם אזרחים או תושבים זרים לרבות באמצעות האינטרנט, ללא קבלת אישור מראש מן המשטרה; והאיסור למסור מידע מסווג שהגיע לידיעתו מתוקף עבודתו בקריה למחקר גרעיני, אף אם מסר מידע זה בעבר; הצו השני הוצא על ידי המשיב 3 מכוח תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948, ואוסר על העותר לצאת מן הארץ; הצו השלישי – שהוצא על ידי המשיב 4 מתוקף הצו בדבר שטחים סגורים (יהודה ושומרון) (מס' 34), תשכ"ז-1997 והיתר כניסה כללי (מס' 5) (תושבים ישראלים ותושבי חוץ) (יהודה ושומרון), תש"ל-1970 – אוסר על העותר להיכנס לאזור יהודה ושומרון ללא היתר פרטני לכך. שלושת הצוים הוארכו במהלך חודש מאי 2014, ועומדים בתוקפם עד ליום 31.5.15.

ב.             ברקע הדברים נציין, כי העותר הורשע בעבירות כנגד בטחון המדינה, שעיקרן מסירת מידע סודי בדבר פעילות הקריה למחקר גרעיני לגורמים שלא היו מוסמכים לקבלו; בשל כך נדון בשעתו ל-18 שנות מאסר. עם שחרורו בשנת 2004, ובשל החשש כי העותר עלול להביא לפגיעה בביטחון המדינה, הוצאו הצוים הללו, ומאז מוארכים הם מדי שנה. עוד נציין, כי זו הפעם השמינית שבית משפט זה נדרש לסוגיית הארכת תוקפם של הצוים (לעתירות קודמות ראו: בג"ץ 5211/04, בג"ץ 6358/05, בג"ץ 4624/06, בג"ץ 6565/08, בג"ץ 6767/10, בג"ץ 5296/11, בג"ץ 5198/13). העתירה האחרונה בנושא נדחתה בפסק דין מיום 29.12.13 (בג"ץ 5198/13), תוך קביעה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים, נוכח החשש שעוד נשקף מן העותר לפגיעה בבטחון המדינה, כוונתו להמשיך ולהפיץ מידע חסוי, וההפרות הקודמות של המגבלות שהוטלו עליו. בהמשך נדחתה עתירתו לצאת מן הארץ למטרת השתתפות בכנס (בג"ץ 3603/14, פסק דין מיום 16.6.14), וזאת בעיקר על רקע האמור בפסק הדין בבג"ץ 5198/13 הנזכר.

טענות העותר

ג.            ראשית נטען, כי חלוף הזמן – מ-2004 ועד עתה – לא נשקל כראוי על ידי המשיבים, וכי ככל שהצוים ממשיכים לחול כלפי העותר ללא שינוי או הקלה בתכנם, גדל משקלה של הפגיעה בעותר ביחס לסיכון הבטחוני הנשקף ממנו. בהקשר זה נטען, כי מדי שנה מצטמצמת המסוכנות המיוחסת לעותר, ובייחוד כיום, כ-20 שנה לאחר שסיים לעבוד בקריה למחקר גרעיני. בהקשר זה הוטעם, כי הפרות הצוים על-ידיו בעבר לא כרכו עמן הרשעה בעבירות בטחון, וכי הורשע בהפרת הצוים בלבד. עוד טוען העותר, כי חל שינוי נסיבות מהותי בחייו מאז השתחרר ממאסרו, ובין היתר כי אינו מפר עוד את המגבלות המוטלות עליו, אינו מקיים קשרים עם גורמי תקשורת וכל רצונו לחיות את חייו בצנעה ובפרטיות.

אשר לצוים המוטלים מכוח תקנות ההגנה לשעות חירום – צו האוסר על יציאתו של העותר מן הארץ, וצו האוסר על כניסתו לאיו"ש – נטען כי יש לפרש תקנות אלה בצמצום ובאופן העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד. בהמשך לאמור טוען העותר, כי נוכח הנסיבות וחלוף הזמן כאמור, הארכתו של צו הצמצום וההשגחה נעשתה שלא לתכלית הראויה של בטחון מדינת ישראל. כך למשל נטען, כי ההגבלה על הימצאותו במעברי גבול עניינה איסור יציאתו מן הארץ, שהוטל כאמור במסגרת צו אחר על ידי המשיב 3; וכי האיסור על מסירת ידיעותיו בנושא תכנית הגרעין מטרתו הגבלת השיח בנושא, באופן העולה כדי פגיעה בחופש הביטוי. עוד נטען, כי הוראות הצו פוגעות באוטונומיה של העותר, בחרותו, בחופש התנועה שלו, ובאופן כללי, בזכותו לנהל את אורח חייו בתחומו הפרטי; ובפרט, כי ההוראה האוסרת עליו לתקשר עם זרים דנה אותו הלכה למעשה לנידוי חברתי, שכן אין הוא יכול לוודא בכל פעם אם העומד מולו נמנה בין תושבי ישראל, אשר ממילא, לדעת העותר, אינם חפצים לשוחח עמו. מוסיף וטוען העותר, כי הפגיעות האמורות אינן מידתיות, שכן כאמור, חלק מן ההגבלות אינן משיגות את מטרתן; כן נטען, כי הגבלות אלה – בייחוד נוכח משך הזמן שבו הן מוטלות –  אינן מהוות האמצעי הפוגע בעותר במידה הפחותה ביותר, ואף עולות כדי הפגיעה החמורה ביותר האפשרית; וכי נוכח האמור, אף אינן עומדות במבחן המידתיות הצר, בהיעדר יחס ראוי בין התועלת המופקת מהן, לבין הפגיעה הקשה הכרוכה בהטלתן. כן טוען העותר לפגיעה בלתי-מידתית בחופש התנועה, הנגרמת על ידי צו איסור היציאה מן הארץ, וזאת שעה שאין ודאות קרובה לכך שיציאתו מן הארץ תגרום לנזק ממשי וחמור, כנדרש על פי המבחן הרלבנטי. עוד טוען העותר, כי המידע הבטחוני עליו מסתמכים המשיבים בהחלטותיהם לא השתנה מאז הוצאו הצוים, ובמצב זה – כל עוד המידע האמור הוא המצדיק את הטלתם והארכתם של הצוים – שינוי הצוים או ביטולם כלל אינו נראה באופק. לבסוף נטען, כי הטלת הצוים מהוה בענייננו מעין עונש נוסף והמשך ישיר למאסרו של העותר בגין פעולות העבר; וכי העותר כבר ישב במאסר שנים רבות בתנאים קשים, ובמצב זה אין להמשיך ולהטיל עליו עוד מגבלות הפוגעות בחרותו, ולמנוע ממנו לשקם את חייו.

תגובת המדינה לעתירה

ד.            בתגובה נאמר, כי מרבית טענותיו של העותר נטענו במסגרת עתירתו בבג"ץ 5198/13, שנידונה ונדחתה כאמור. לענין יציאתו של העותר לחו"ל ציינה המדינה, כי העתירה שעסקה בנסיעתו של העותר למטרת כנס (בג"ץ 3603/14) נדחתה לאחרונה, וכשלושה חודשים בלבד לאחר שהמשיב 3 האריך את איסור יציאתו של העותר לחו"ל. לגופם של דברים נטען, כי בידי העותר מידע רגיש ורלבנטי שטרם פורסם, וכי ההגבלות המוטלות עליו נובעות מחשש ממשי לפגיעה בבטחון המדינה. כן נטען, כי בטרם הארכת תוקפם של הצוים עורכים הגורמים הרלבנטיים בחינה מחודשת בעניינו של העותר, ובמהלך השנים אף נערכו שינויים במגבלות השונות החלות עליו (כך למשל, בשנת 2010 הוסרו מגבלות שונות, כגון איסור על לינה מחוץ לביתו ללא מתן התראה מוקדמת). עוד טוענת המדינה, כי האמצעים בהם היא נוקטת ביחס לעותר הם מידתיים וסבירים, וכי אין בנסיבות מגבלות אחרות שיש בכוחן להבטיח, כי לא ייגרם נזק לבטחון המדינה. בהקשר זה הוטעם, כי העותר הביע בעבר רצון וכוונה לחשוף מידע רגיש, ואף הוכיח באמצעות הפרות חוזרות של המגבלות החלות עליו, כי אין לסמוך על כך שיימנע מפגיעה בבטחון המדינה.