בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

         השופט נ' סולברג:

1.        העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 23.11.2015, אשר דחה את ערעור העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, לפיה אין לו, לעותר, זכויות בדירת המגורים (להלן: "הדירה") אשר בה התגורר יחדיו עם המשיבה, אשתו לשעבר, ואשר רשומה על שמה בלבד.

רקע

2. אֵלו הם עיקרי הדברים הצריכים לענייננו, כפי שעלו מפסק הדין מושא העתירה: המשיבה התגרשה מבעלה הראשון בשנת 1994, וב-21.5.1995 רכשה את הדירה מכספים שקיבלה במסגרת מכירת דירה קודמת ובאמצעות משכנתא בסך 180,000 ₪. העותר, אשר היה נשוי לאישה אחרת באותה תקופה, נרשם כלווה משני בהסכם ההלוואה. ביום 4.12.1995 התגרש העותר מאשתו הקודמת, ובשנת 1997 החל העותר להתגורר עם המשיבה בדירה, בסמוך ללידת בתם המשותפת. בשנת 1997 לקחה המשיבה משכנתא נוספת לה היתה זכאית בסך 36,000 ₪ לשם הרחבת הדירה. שתי המשכנתאות שולמו על-ידי המשיבה, ואולם העותר טוען כי סייע בתשלומים אלו.

3. ביום 16.3.2009 נישאו העותר והמשיבה זל"ז כדת משה וישראל. למרבה הצער, גבה טורא בין השניים ובאוקטובר 2013 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 366177/2), וכן גם תובענה למזונות ומדור עבור הבת המשותפת בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בית הדין הרבני האזורי קיים מספר דיונים בנושא הרכוש, כאשר במסגרתם הוחלפו דברים בין הצדדים, גם כאלו שלא נרשמו בפרוטוקול, ואולם הם לא הגיעו לכדי הסכמה. הדיון האחרון התקיים ביום 9.6.2014, ובסופו ניתנה החלטה בזו הלשון: "ביה"ד מקציב לצדדים 7 ימים טרם מתן החלטתו להגשת כל מסמך או בקשה, ולאחר מכן ייתן ביה"ד החלטתו". לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם כאמור, נתן בית הדין האזורי את החלטתו ביום 16.9.2014, לפיה אין לעותר עוד זכות מדור בדירה, וכי עליו לצאת ממנה עד ליום 19.10.2014. בהחלטתו קבע בית הדין, כי "האשה [המשיבה – נ' ס'] באמצעות ב"כ הכניסה חומר רב המוכיח בעליל את טענתה כי הדירה רשומה על שמה, והיא אשר משלמת את המשכנתא באופן בלעדי. גם ההלוואות שנלקחו לתוספת בניה ולשיפוצים נלקחו על שמה בלבד והיא אשר פורעת אותם מחשבון בנק הרשום על שמה בלבד. נכון הדבר ששני הצדדים השתתפו בהוצאות השוטפות למחיה והחזקת הבית אך בכל הקשור לבית כל ההתחייבויות והתשלומים באו מחשבונה בלבד, דבר המלמד שגם לבעל [העותר – נ' ס'] היה ברור שאין לו שותפות בדירה". בנוסף לכך, ציין בית הדין את טענת המשיבה לפיה שולמו לעותר כספים בגין מכירת דירתו מנישואים קודמים, ואולם אלו לא הופנו לטובת התא המשפחתי. העותר השתמש בהם לשם תשלום חובות שונים והענקת מתנות לבנותיו מנישואיו הקודמים. בית הדין הוסיף וקבע כי הוא מתרשם שהטעם לסירובו של העותר להתגרש נעוץ בתביעותיו הכלכליות לחלק מהדירה, וכי הוא מחזיק בה כבקרנות המזבח. לאור זאת נקבע כי אין לעותר עוד זכות בדירה וכי עליו לעזבה, ובאשר למטלטלין המשותפים נקבע כי הצדדים יסכמו ביניהם את אופן חלוקתם. להשלמת התמונה אציין, כי ביום 22.1.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לעניין הגירושין וחלוקת הרכוש, למעט המחלוקת על הדירה. ביום 29.1.2015 התגרשו הצדדים זה מזה בגט פיטורין.

4. ביום 19.10.2014 הגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול ערעור על החלטת בית הדין האזורי ביחס לזכויותיו בדירה (תיק 1002612/2). בערעורו חזר העותר על טענותיו העובדתיות לפיהן רשומה הדירה על שם המשיבה באופן פורמאלי בלבד, ולמעשה שייכת לשניהם, כפי שמשתמע מהסכם המשכנתא שבה נרשמו שניהם כלווים בצוותא. עוד נטען, כי ברור היה לצדדים כי הם רוכשים את הדירה ביחד, וכי כאשר יקבל העותר פיצויים בעקבות סיום עבודתו יושקעו אלה בצרכי המשפחה. לאור זאת, טען העותר, הוסכם כי המשיבה תפעל לרשום את שמו במרשם, ואולם המשיבה הפרה את האמון שנתן בה ולא עשתה כן. בנוסף טען העותר כי לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון הטילה עליו המשיבה לשלם חלק מתשלומי המשכנתא, וכי ממילא גם ההוצאות שהוצאו להרחבת הדירה יצאו מכיסה המשותף של המשפחה כולה. על סמך האמור טען העותר כי יש להורות על כך שהוא מחזיק במחצית מן הזכויות בדירה. לחלופין טען, כי הדיון בבית הדין האזורי היה קצר מאד ובמסגרתו לא לובנו כל הטענות העובדתיות של הצדדים ביחס לשיתוף הכלכלי שביניהם. העותר נתכוון, לטענתו, להגיש תצהירים ולהזמין עדים, וכן לחקור את עדיה של המשיבה ולתקוף את מהימנות המסמכים שהוגשו על-ידה. דא עקא, לא התאפשר לו לעשות כן, ולמעשה לא ניתן לו יומו בבית הדין. לאור האמור, טען העותר, לכל הפחות יש להחזיר את הדיון בתיק לבית הדין הרבני האזורי ולאפשר לו להשלים את הבירור העובדתי הנדרש בסוגיה.

5. מנגד טענה המשיבה כי לא עומדת לעותר זכות ערעור ביחס להחלטת בית הדין האזורי מיום 16.9.2014, וכי ממילא הוגש הערעור בחלוף הזמן המוקצב לכך. לגוף העניין טענה המשיבה כי רכשה את הדירה באמצעות הכספים שנתקבלו ממכירת דירתה מנישואיה הקודמים, וכי נשאה לבדה בתשלומי המשכנתאות. לפיכך, לטענתה, בדין הוחרגה הדירה מאיזון המשאבים בין הצדדים, בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). עוד טענה המשיבה, כי הצדדים שמרו מאז ומעולם על הפרדה רכושית מוחלטת וקפדנית, וכי התשלומים ששילם העותר לשם השתתפות בהוצאות הם תשלומים טבעיים הנובעים מעצם מגוריו בדירה, אך אין בהם כדי ללמד על בעלותו בה. לטענת המשיבה, מעולם לא היתה כוונת שיתוף כלשהי בנכס, ומעולם לא הובטח לעותר כי יֵרשם כבעלים. לראיה, טענה המשיבה, כי העותר לא דרש כי תֵרשם לזכותו הערת אזהרה או שתינתן בטוחה אחרת, על אף שהיה מנוסה בהליכי גירושין והכיר את חשיבות הדברים. העותר גם לא צירף ולוּ מסמך אחד לתמיכה בגרסתו העובדתית. כמו כן טענה המשיבה כי העותר קיבל לידיו בשנת 2008 סכום של 180,000 ₪ מתמורת מכירת דירתו הקודמת, ואולם לא עשה שימוש בכספים אלו לצורך התא המשפחתי, אלא לשם כיסוי חובות אישיים ומתנות לבנותיו מנישואיו הקודמים. עוד נטען כי העותר לא קיבל את הסכומים להם טען כפיצויים בעקבות סיום עבודתו, וכי הכספים שימשו לפתיחת עסק עצמאי. אשר לניהול הדיון בבית הדין האזורי הפנתה המשיבה להחלטה מיום 9.6.2014 שבה הוראה לצדדים להגיש את ראיותיהם, ולכך שהעותר לא פנה לבית הדין האזורי, בשום שלב, בבקשה להשלמת ראיות או לחקירת המשיבה, על אף שבהחלטה נאמר כי ההחלטה תינתן על סמך המסמכים האמורים.

6. ביום 13.11.2015 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותר על הסף. בפסק הדין מושא העתירה דנן קבע בית הדין הגדול כי הדירה נרכשה על-ידי המשיבה בעוד העותר היה נשוי, וכי עובדה זו מצביעה על כך שלא היה שותף לרכישה. בנוסף  הפנה בית הדין לסתירות בגרסתו של העותר ביחס למועד שבו החל לגור בדירה, לסכום כספי הפיצויים שקיבל ומה נעשה עמם. סתירות אלו, קבע בית הדין, מצביעות על חוסר תום לב וניסיון להטעיה מצד העותר. בית הדין הוסיף והצביע גם על כך שהדירה רשומה על שם המשיבה, וכי העותר לא הבטיח עצמו ברישום הערת אזהרה, הסכם כתוב או מסמך אחר, והדבר איננו מתקבל על הדעת. עוד נקבע כי העותר לא הרים את נטל הראיה להוכחת גרסתו, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן בבית הדין הרבני האזורי, וכי בית הדין הגדול בשבתו כערכאת ערעור איננו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים. לבסוף קבע בית הדין הרבני הגדול כי מן הנסיבות ומהוראות חוק יחסי ממון, עולה כי הדירה איננה נכס שאותו יש לאזן בין הצדדים, וכי שוכנע כי גרסת המערער חסרת כנות וניקיון כפיים, באופן המצדיק את חיובו בהוצאות משפט. ההחלטה על השתת הוצאות על המערער נתקבלה בדעת רוב, כשעמדת המיעוט סברה כי על אף דחיית הערעור, הרי שאין מדובר בערעור סרק המצדיק חיוב בהוצאות.

עיקרי טענות הצדדים

7. מכאן העתירה, בגדרה מבקש העותר לבטל את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ולקבל את הערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 16.9.2014, אשר במסגרתו נושל, כלשונו, מזכותו בדירה. העותר חוזר על נימוקיו העובדתיים כפי שהובאו לפני שתי הערכאות הקודמות, וטוען כי החלטת בית הדין האזורי נתקבלה ללא דיוני הוכחות, ללא שמיעת עדים, ללא מתן זכות לחקור את המשיבה או עדים אחרים, ומבלי שנתקיימה זכותו להליך תקין והוגן. לטענת העותר, שגגה יצאה מלפני בית הדין הרבני הגדול בכך שנכנס בנעלי הערכאה הדיונית וקבע ממצאים עובדתיים תוך דילוג על דיוני ההוכחות, וכי היה עליו להשיב את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, בין היתר על מנת לדון בזכויות נוספות להן הוא טוען, כגון זכויות סוציאליות וביטוחיות. בד בבד עם הגשת העתירה, הגיש העותר גם בקשה לצו ביניים, לעיכוב תשלום ההוצאות שהוטל עליו וכן למניעת דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בעתירה.