בג"ץ 253-14 פלוני נ' מדינת ישראל נציבות קבילות הסייענים במשרד ראש הממשל

השופט נ' הנדל:

          מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיבה – נציבות קבילות הסייענים, המורה לה לנמק מדוע אין היא מעניקה לעותר בית מגורים קבוע או סיוע ברכישתו, וכך לגבי זכויות סוציאליות וגמלה חודשית קבועה לצורך שיקום חייו וחיי בני משפחתו. בד בבד ביקש העותר ליתן לו צו ביניים – בקשה אשר נדחתה על ידי חברי השופט נ' סולברג ביום 14.1.2014.

1. העותר, יליד שנת 1964, הוכר בשנת 1994 כ"סייען" הזכאי לטיפולה של המנהלה הבטחונית לסיוע – שעניינה שיקום סייענים (להלן: המנהלה). לטענת המשיבה, בשנת 2003 הוחלט על סיום ההליך השיקומי של העותר, לנוכח מעורבותו בפלילים וחוסר שיתוף הפעולה שלו עם הצוות השיקומי. יחד עם זאת, נמסר לו כי "לפנים משורת הדין" יקבל סיוע בשכר הדירה ובנוסף לכך סיוע כספי חודשי בסך של 500 ₪ עד לשנת 2008. זאת, בתור הטבה מיוחדת שאינה חלק מהליך שיקומו, אשר הופסק, כאמור. עוד טוענת המשיבה כי במהלך השנים 2007-2005 וכן בשנת 2010 נבחנה זכאותו של העותר לשיקום פעמים נוספות. בכל הפעמים הללו הגיעה המנהלה למסקנה שלילית, מן הטעמים האמורים לעיל ומן הטעם של חוסר יציבות מתמשך – כגון מעברי דירות תכופים ומעבר חלק מבני משפחתו בחזרה לאזור. בשנת 2010, ובעקבות מצבו הרפואי הירוד של העותר, הוחלט במנהלה להעניק לעותר סיוע כספי זמני מטעמים הומאניטריים, וכן סיוע בקישור לרשויות הרווחה המתאימות. סיוע זה הסתיים, לטענת המשיבה, בשנת 2011. בשנת 2012 הגיש העותר עתירה אשר נמחקה, בהסכמת הצדדים, כדי לאפשר לו למצות את ההליכים ולהגיש ערר למשיבה (בג"ץ 6201/12). פניית העותר למשיבה, בערר על החלטת המנהלה – נדחתה מכל הטעמים האמורים לעיל. מכאן העתירה שלפנינו.

           נעיר עוד כי לפי גרסתו של העותר, בשנת 2005 הפסיקה המנהלה "באבחה חדה" את תשלומי הקצבה החודשית שניתנו לו וכן "כל סיוע שהוא" – מלבד תשלום של 500 שקלים בחודש עד לשנת 2008.

2. טרונייתו של העותר מופנית כלפי ההחלטה לסיים את הליך שיקומו. הטענה המרכזית העולה מדבריו היא כי ההחלטה אינה מבוססת על נתונים נכונים וכי עניינו לא נבחן כראוי. לשיטתו, הקביעות בדבר היותו מי שאינו משתף פעולה עם הליך השיקום אינן נכונות. עוד מצביע הוא על כך שמקום מגוריו הנוכחי אינו תואם את מצבו הרפואי הקשה, על תרומתו למדינה ועל הקשיים הכלכליים והחברתיים שחווים הוא ומשפחתו. לטענתו, כל אלה מובילים למסקנה שהחלטת המשיבה אינה יכולה לעמוד.

           מנגד, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, בשל הצגת תמונה עובדתית חסרה ובשל השיהוי שחל בהגשתה. שיהוי זה נובע, לשיטתה, מכך ששיקומו של העותר הסתיים עוד בשנת 2003, וההטבות המיוחדות שניתנו לו פסקו עוד בשנת 2008. עוד מוסיפה היא כי דין העתירה להידחות לגופה, בהעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיבה, אשר התקבלה לאחר בחינה מעמיקה. בהקשר זה נטען כי המנהלה מעולם לא "התכחשה" לעותר והמשיכה לסייע לו בדרכים שונות. עוד נטען כי מעמדו של העותר הוא של תושב קבע הזכאי לפנות לרשויות הרווחה, וכי הוא אכן נתמך על ידן בפועל בסכומים של עשרות אלפי שקלים בכל חודש, בסיוע בשכר דירה ובהיותו זכאי לדיור המתאים לצרכיו הרפואיים.

           להשלמת התמונה, נציין כי בדיון שנערך לפנינו הצהיר בא כוח המשיבה כי בידיו מידע חסוי, המבסס את הנתונים שעמדו בבסיס החלטתה. בעקבות סירובו של בא כוח העותר, לא הוצג המידע בפני בית המשפט במעמד צד אחד.

3. מסופקני אם יש בטענות הסף שהעלתה המשיבה להוביל לדחיית העתירה, ולו לנוכח העובדה שהמשך שיקום העותר נדון במשרדי המנהלה לגופו בשנת 2010. ספק גם אם ראוי כי הנתונים שהסתיר העותר יחרצו את גורל העתירה. כך או אחרת, סבורני כי דינה להידחות לגופה.

           הלכה היא שיקול דעתם של גורמי המנהלה הוא רחב, בעת יישום אמות המידה למתן סיוע במקרה קונקרטי (ראו בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 7 (22.6.2005); בג"ץ 9820/08 פלוני נ' משרד ראש הממשלה – מזכירות הממשלה (8.11.2011) והפסיקה שם). בענייננו, נדבך מרכזי בהחלטת המשיבה הוא אופן התנהלותו של העותר. בא כוח המשיבה טען כי התשתית העובדתית שביסוד ההחלטה שגויה. דא עקא, לא ניתנה הסכמתו לעיון בחומר החסוי אשר עשוי ללבן מחלוקת עובדתית זו. ככלל, משמעות סירוב כזה היא כי יקשה על העותר להתמודד עם חזקת התקינות, לפיה קיבלה הרשות החלטה כדין, בהתבסס על אותו החומר (ראו עע"מ 5417/13 אנגידה דג'יטנו נ' שר הפנים, פסקה 29 (11.09.2014); בג"ץ 4350/14 מוחמד גמאל נעמאן עלאא אלדין נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (13.07.2014)). זהו המצב בענייננו.