בג"ץ 1517/14 קיבוץ רגבים נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1.        עניינה של עתירה זו העתקת תוואי צינור הולכת הגז הטבעי ב"קטע המזרחי". על פי התכנון המקורי משנת 2006 עבר הצינור המזרחי ממערב לכביש 6 (תמ"א 37/ב – תוכנית מתאר ארצית חלקית ברמה מפורטת לגז טבעי מערכת הולכת מכלול יבשתי צפוני (להלן: התוכנית הקודמת)). על פי התוכנית המאושרת מושא העתירה (תמ"א 37/ב/8 – הקו המזרחי – עדכון תוואי מערכת הולכת הגז הטבעי בקטע חגית-נתב"ג ורצועת תשתיות תת-קרקעיות (להלן: התוכנית)) עודכנה התוכנית הקודמת והועתק תוואי הצינור לתוואי חדש העובר, בין היתר, בשדות החקלאיים של העותר – קיבוץ רגבים (להלן: הקיבוץ). הקיבוץ נמצא ממזרח לכביש 6. התוואי מושא עתירה זו משתרע על פני כקילומטר בשטח החקלאי שבמערב הקיבוץ (וממזרח לכביש 6), והוא חלק מתוואי מעודכן באורך של כ-88 קילומטרים בו יוטמן צינור הגז הטבעי המזרחי במסלולו החדש – כפי שנקבע בתוכנית.

העתירה שלפנינו

2.        הקיבוץ תוקף בעתירתו את החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית) מיום 12.11.2013 שאימצה בעיקרה, וכפי שיפורט, את המלצת ועדת המשנה לעניינים תכנוניים עקרוניים (להלן: הולנת"ע) מיום 15.10.2013 בעניין שינוי תוואי צינור הגז בהתאם לתוכנית. אולם טרם הגשת העתירה, ביום 22.1.2014, אושרה התוכנית על ידי הממשלה, כך שהעתירה תוקפת למעשה גם את החלטת הממשלה. הקיבוץ טוען בעתירה כי החלטת המועצה הארצית הינה בלתי סבירה בעליל, בלתי מידתית ונגועה בשיקולים זרים ופסולים, ולפיכך מצדיקה את התערבותו של בית המשפט.

3.        המעיין בעתירה יכול להתרשם – עד שיעיין בנספחיה – כי עיקרה של התוכנית הוא הסטת צינור הגז אל עבר הקיבוץ, וזאת בשל חשש, שלטענת הקיבוץ אינו מבוסס, להמצאות קברים בתוואי הקודם. אם אכן יש קברים – כך נטען – יש להעבירם למקום קבורה חלופי. לטענת הקיבוץ "נראה כי שיקולים זרים ואימת עסקני הקברים גרמו להעדיף באופן אוטומטי את עצמות המתים על פני חברי הקיבוץ" (פסקה 5 לעתירה). עוד נטען כי לחלופין כדי להימנע מפגיעה בקברים יש להעביר את התוואי כך שיעבור בצמוד לכביש 6 ממזרח, רחוק יותר מבתי הקיבוץ, ומתחת לגבעה מיוערת. שמירת העצים, כך נטען, "אינה האינטרס העליון הראוי להגנה במקרה זה" (פסקה 6 לעתירה). טענתו העיקרית של הקיבוץ היא כי תוואי צינור הגז מסכן את חברי הקיבוץ. לפי מה שנטען בעתירה, הצינור אמור לעבור בקרבת בתי המגורים של הקיבוץ והסיכון הנובע מכך כלל לא נבדק. עוד נטען כי התוכנית מאפשרת העברת תשתיות נוספות בקרבת הצינור, וכי גם בכך טמונה סכנה. על כן, כך הטענה, יש לעכב את ביצוע התוכנית ולערוך סקר סיכונים.

4.        לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה ובתגובות לה, שמעתי את טענות הצדדים על פה וחזרתי ועיינתי במסמכים הרבים שהונחו לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה שלאמיתו של דבר תמונת התכנון היתה במקרה זה מורכבת יותר מן הנטען וכי ההחלטות שהתקבלו התבססו על שיקולים לגיטימיים ותהליכי קבלת החלטות נאותים. על כן, אני סבורה כי אין עילה בדין להתערב בהחלטות מוסדות התכנון או בהחלטת הממשלה לאשר את התוכנית. אעמוד תחילה בקווים כלליים על ההליך התכנוני. אגב כך תתבררנה גם התשובות לחלק מטענות העותר.

ההליך התכנוני מושא העתירה

5.        חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב-2002 הקים, בין השאר, את רשות הגז הטבעי, האמונה, בין יתר תפקידיה, על נושא הבטיחות. בשנת 2003 הוקמה חברת נתיבי הגז הטבעי בע"מ – היא המשיבה 5 – כחברה ממשלתית האחראית על הקמתה, הפעלתה ותחזוקתה של המערכת הארצית להולכת גז טבעי (להלן: החברה). איני רואה צורך להאריך בדיבור בעניין חשיבותו של הגז הטבעי למשק. על כך, ועל הצורך להקים צינורות להולכתו של הגז הטבעי, אין מחלוקת. המחלוקת היא בעניין מיקומו המדויק של צינור ההולכה באזור הקיבוץ.

6.        קטע הצינור הרלבנטי למחלוקת משתרע כאמור לאורך קילומטר אחד, והוא מקטע קטן מתוכנית המשנה את התוואי המזרחי של הצינור. התוואי המזרחי, על פי התוכנית, משתרע על פני 88 קילומטרים מרמלה בדרום ועד תחנת הכח חיפה בצפון. כאמור, התוואי המקורי של צינור הגז המזרחי אושר עוד בשנת 2006 במסגרת התוכנית הקודמת, בה הוגדרו גם ייעודי הקרקע השונים והמגבלות על השימוש בהם. כך, הוגדרו "רצועת הצינור" שבה מותרים אך ורק שימושים המשרתים את מערכת הולכת הגז; "קווי הבניין" אשר הם תחום שבו קיימות מגבלות על הבנייה, אך ניתן להקים, בין היתר, מבנים המשמשים לפעילות חקלאית; ו"תחום הסקירה" שבו היתר בנייה כפוף לאישורה של רשות הגז הטבעי לכך שהמאפיינים ההנדסיים של מערכת הולכת הגז מאפשרים את הקמת המבנה המבוקש.