בג"ץ 1405-14 סלוין ואח' נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות ואח'

           לפניי בקשה לעיין בכתבי הטענות אשר הוגשו בגדר התיק שבכותרת. 

           בקצירת האומר, עניינו של ההליך בשאלה האם הוראת המשיב 1 לעותר 1 להפסיק את פעילותו בתחום התרפיה התאית, ניתנה כדין. בפסק הדין מיום 7.8.2014 השיב בית משפט זה על השאלה האמורה בשלילה, תוך שקבע כי ההוראה ניתנה בחוסר סמכות. עם זאת, בפסק הדין צוין, בין היתר, כי "קיימות אינדיקציות לכאוריות לפעילות אסורה של העותר" (פיסקה 49 לפסק הדין). בבקשת העיון נטען כי מבקשת העיון היא אימה של קטינה אשר טופלה על ידי העותר 1, וכי העיון מתבקש על מנת לשקול נקיטת הליכים משפטיים נגדו.

           העותרים 1-2 מתנגדים לעיון המבוקש וזאת, בין היתר, על רקע רגישותן של הסוגיות הנזכרות בעתירה והחשש לפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו של העותר 1, כמו גם של מטופליו. העותרים 3-9 ו-11-12, אשר היו מטופלים של העותר 1, הביעו התנגדותם למתן רשות עיון במידע כלשהו הנוגע אליהם. ההתנגדות נומקה בחשש מפני חשיפת מידע אודות מצבם הרפואי והטיפולים הרפואיים אשר ניתנו להם. המשיבים 1 ו-2 הביעו הסכמתם לבקשה, וזאת בכפוף לשמירה על הזכות לסודיות רפואית של מטופלים פרטניים ובכללם העותרים 3-12. בתגובתם מנו המשיבים מספר מסמכים אשר כוללים פרטים מזהים ביחס למטופלים, וביקשו כי לא תינתן רשות עיון ביחס אליהם (בין באופן מלא ובין באופן חלקי).

           המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה לעיון בתיק בית משפט של מי שאינו בעל דין, מצויה בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות העיון). כידוע, ככלל - ובהיעדר איסור שבדין - נקודת המוצא הינה כי יש להיעתר לבקשת העיון, וזאת על רקע ההכרה במעמדו של עיקרון פומביות הדיון.

ככל שאחד מבעלי הדין מתנגד לעיון, הרי שעליו מוטל הנטל לשכנע בקיומו של טעם ממשי המצדיק את שלילתו (ראו למשל, ע"א 8849/01 סבוב נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד נט(5) 385 (2005); בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים (8.10.2009), פסקאות 25-24). ודוק: זכות העיון אינה מוחלטת, ויש לאזנה מול אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין, של צדדים שלישיים ושל הציבור בכללותו. איזון זה קבוע בתקנה 4(ד) לתקנות העיון, לפיה "בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לענינו בתיק של המבקש, לענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה" (וראו גם את האמור בתקנה 4(ו) לתקנות העיון).

           יישום אמות המידה האמורות על ענייננו מוביל לכלל מסקנה כי האינטרסים של מבקשת העיון גוברים על האינטרסים של העותרים 1-2, אך נסוגים מפני אלה של  העותרים 3-12, כמו גם של מטופלים נוספים אשר לא היו צד להליך. ובמילים אחרות: דינה של בקשת העיון להתקבל באופן חלקי, כך שהעיון יוגבל מתוך מטרה להגן על פרטיותם של העותרים 3-12 ושל יתר המטופלים. אבהיר בקצרה את טעמיי לכך.

           ראשית, כפי שעולה מהחלטתו של כב' השופט ע' פוגלמן מיום 12.3.2014, במסגרת הליך זה הוטל אמנם איסור לפרסם את שמותיהם של העותרים-המטופלים, אך לא הוטל איסור פרסום כללי. ואכן, פסק הדין בהליך פורסם במלואו ללא פרטים מזהים ביחס לעותרים 3-12. 

             שנית, בנימוק אשר עומד בבסיס בקשת העיון יש כדי למלא את דרישת ההנמקה (התמציתית) החלה על מבקשת העיון. ודוק: לא אחת נפסק כי עיון בתיק בית משפט לצורך התדיינות בהליך אחר הינו לגיטימי, וכי ככלל אין הכרח שמבקש העיון יסביר כיצד עשוי העיון להועיל לו במסגרת ההתדיינות בהליך האחר (למשל, רע"א 5349/13 דומיקאר בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ, פיסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: פרשת דומיקאר)). כך או כך, בנסיבות העניין בוודאי לא ניתן לשלול את האפשרות כי יהיה בעיון כדי להועיל למבקשת לצורך ההליך המשפטי אותו היא שוקלת להגיש.

           שלישית, בנסיבות העניין מוטל היה על העותרים 1-2 ליתן הסבר מפורט וקונקרטי כיצד עלול העיון המבוקש לפגוע בפרטיותו ובשמו הטוב של העותר 1, וזאת בשים לב לכך שעיקרי הדברים ביחס לפעילותו פורטו בגדר פסק הדין אשר ניתן בהליך ואשר פורסם ברבים. עיון בתגובת העותרים 1-2 מעלה כי נטל זה לא הורם, וממילא אין בנמצא הצדקה מבוררת לשלול את העיון מחמת הפגיעה הנטענת בעותר 1. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע למטופליו של העותר 1 - הן העותרים 3-12 והן המטופלים האחרים. זאת, בשים לב לכך שהמידע אודותם הוא מידע רגיש בעל אופי רפואי; ושמידע זה, כמו גם פרטי זהותם, לא נכללו בפסק הדין. בנסיבות אלו, דומני כי הכף נוטה לעבר שלילת העיון בכל הנוגע לחומרים אשר יש בהם כדי לחשוף פרטים ביחס אליהם (מה גם שהוטל איסור פרסום מפורש לגבי שמות העותרים-המטופלים, כאמור לעיל).