בג"ץ דחה עתירת חייל מילואים אשר שירת כרופא צבאי ונפצע במלחמה לשינוי גובה הקצבה המשולמת לו.

השופטת ע' ארבל:

           עניינה של עתירה זו בשאלה האם יש עילה לשנות את גובה הקצבה שניתנה לעותר מכוח חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, תשס"ב-2002 (להלן: חוק הקצבאות) ולחייב את המשיבים בתשלום נוסף.

רקע

1.        העותר שירת כרופא גדודי במילואים במלחמת לבנון השנייה. הוא גויס למילואים ביום 30.7.2006, בשנה החמישית להתמחותו בגניקולוגיה מתוך שש שנות התמחותו אשר מתווספות לשבע שנות לימודי הרפואה. העותר נפצע קשה במלחמה ואיבד יכולת תפקוד בידו הימנית לצמיתות, כך שנקבעה לו 100% נכות תפקודית לפי חוק הקצבאות. כיום, מקבל העותר תגמולים חודשיים בגובה 7,870 ש"ח, בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) וכן קצבה חודשית בהתאם לחוק הקצבאות, בגובה  5,700 ש"ח. כמו כן, לאחר ארבע שנים של טיפולים ושיקום, עובד העותר במשרה חלקית בבית החולים 'שיבא', בשכר חודשי של 8,500 ש"ח, אשר מתווסף להכנסותיו מהתגמולים ומהקצבה שמקבל בעקבות הפציעה.

2.        בעתירה שלפנינו מבקש העותר שתחושב מחדש הקצבה שניתנה לו לפי חוק הקצבאות, כך ש"המשכורת הקובעת" ממנה תיגזר הקצבה תשקף את כושר השתכרותו העתידי. העותר פנה למספר גורמים בצה"ל לצורך קבלת פיצוי נוסף כנגד אובדן כושר השתכרות. בין היתר פנה בדצמבר 2007 לקרן לסיוע לחיילי מילואים ששירתו בתקופת הלחימה במלחמת לבנון השנייה, אשר הוקמה בהחלטת ממשלה. אלא שלפי תקנון הקרן, ניתן היה להגיש בקשות עד ליום 15.1.2007. על כן בקשתו נדחתה. כמו כן פנה העותר לוועדת למ"ד (לפנים משורת הדין) במשרד הביטחון בבקשה שתכיר במקרהו כחריג אשר מצדיק המלצה למתן פיצוי כספי מעבר למה שכבר ניתן לו במסגרת חוק הקצבאות וחוק הנכים. גם ועדת למ"ד דחתה את בקשת העותר בטענה כי אינה מוסמכת להמליץ על מתן פיצוי "בשל נזק או פגיעה חמורים במיוחד", כלשון הוועדה, אלא עוסקת במקרים בהם קיימות נסיבות שיקומיות, סוציו-אקונומיות או הומניטאריות חריגות. לאחר שמיצה העותר את כלל האפשרויות שעמדו בפניו, הוגשה העתירה שלפנינו.

טענות העותר

3.        בראש ובראשונה טוען העותר כי מקרהו הוא מקרה ייחודי הדורש פתרון ייחודי. לכך ניתנו מספר טעמים. ראשית, העותר הקדיש חלק משמעותי מחייו ללימודי הרפואה, לרבות התמחות בשכר נמוך ביותר. מדובר בעבודה בשכר הנמוך לאין שיעור מכושר ההשתכרות העתידי במקצועו, תוך ידיעה כי הדבר ישתלם, בין היתר מבחינה כלכלית, עם סיום התמחותו. לטענתו, לאור ההכשרה שרכש הסיכוי ששכרו יגדל באופן משמעותי עם סיום ההתמחות הוא כמעט מוחלט. כמו כן מבקש העותר להסב את תשומת ליבו של בית המשפט לעובדה כי השכר לפיו חושבו קצבאות העותר הוכר על ידי המדינה כבלתי הוגן בעקבות מחאות ציבוריות שהביאו לבסוף להעלאת שכר. ייחודו של העותר מתעצם לטענתו, לאור העובדה שהצבא ניצל את "ארגז כליו" הרפואיים, אשר רכש במסגרת אזרחית, אך אינו מוצא לנכון לפצותו על כך שאותו "ארגז כלים" נלקח בפעילות צבאית אליה גויס בשל כישוריו אלו. יש מקום לעמדת העותר לתת יחס מיוחד במישור זה לרופאים אשר מגויסים למילואים בשל הכשרתם האזרחית.

4.        על רקע טיעונים אלו, מבקש העותר לפרש את סעיף 5 לחוק הקצבאות כך שבנסיבותיו החריגות ניתן יהיה להתחשב בכושר השתכרותו העתידי. בנימוקי העתירה נטען כי פרשנות זו מוצדקת משום שהמחוקק עצמו בחר להתחשב בכושר השתכרות עתידי בנסיבות בהן משכורתו של חייל בעת פציעתו נמוכה מהשכר הממוצע במשק. נטען כי פרשנות זו אף מתיישבת עם הרציונאל הביטוחי של חוק הקצבאות ועם הסדרים סטטוטוריים דומים. לחילופין, נטען כי יש לחייב את ועדת למ"ד לזכות את העותר בפיצוי נוסף, לפנים משורת הדין. לטענתו, בהחלטה לדחות את בקשתו חטאה הוועדה למטרות לשמן הוקמה - לאפשר גמישות במתן מענקים לחיילים שנסיבותיהם חריגות ואינן חוסות תחת ההגדרות הבלתי גמישות של החוק. העותר מוסיף וטוען כי הרשויות שוגות בסירובן לתת לו את הפיצוי המגיע לו אך בשל החשש מפני "פתיחת הדלת" לדרישות נוספות מסוג זה אשר יטילו נטל כספי כבד מנשוא על המדינה. זאת, משום שנסיבות המקרה חריגות, כאמור, ומאפיינות לכל היותר מקרים בודדים מלבדו. כמו כן מפנה העותר להלכה לפיה יש לתת משקל נמוך לשיקולי תקציב כאשר מדובר במימוש זכויות יסוד.

5.        באם יידחו הטענות לעיל, פונה העותר לבית המשפט בבקשה להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה (להלן: חוק היסוד) , ולהקנות לו, כסעד למען הצדק, פיצוי אשר יגשים את פוטנציאל ההשתכרות שלו. סמכות זו, כך נטען, יכול בית משפט זה להפעיל אף בניגוד לחקיקה קיימת, וכך עליו לעשות במקרה דנן נוכח חוסר הצדק המשווע שנגרם לעותר, בנסיבותיו המיוחדות.

טענות המשיבים

6.        לטענת המשיבים יש לדחות את העתירה על הסף, מאחר שלא הוכחה כל עילה המצדיקה התערבות של בית משפט זה בהחלטת הרשויות הרלוונטיות ובגובה הקצבה שניתנה לעותר. ההסדר המעוגן בחוק הקצבאות הינו ברור וחד משמעי. החוק מגדיר נוסחה מתמטית ברורה ואינו מותיר מקום לשיקול דעת של הרשויות או של בית המשפט בנושא. טענתו של העותר היא נגד החלטת הרשויות שלא לפעול בעניינו בסטייה מהוראות החוק ולפנים משורת הדין. אלא שבית המשפט נוהג להימנע, ובצדק, מאכיפת סטנדרט התנהגות המצוי לפנים משורת הדין, מטעמים של ריסון בהתערבות בפעולות של רשות מנהלית, וכן רצון להימנע מפגיעה בעקרון השוויון ובוודאות המשפטית.

           בנוסף, טוענים המשיבים כי חוק הקצבאות הוא הסדר ביטוחי פנסיוני, ולשונו מתיישבת עם הסדרים ביטוחיים בכלל, קרנות הפנסיה המקיפות ועם ההגדרות המקובלות במערכת הביטחון הסוציאלי. כמו כן נטען כי ההסדר כלשונו מתיישב עם ההסדר המקביל לעניין חיילי צבא קבע. אימוץ גישת העותר, אשר מקרהו אינו יחיד במינו, יגרור צורך בשינוי יסודי של הסדרי הפיצוי הן של משרתי קבע והן של משרתי מילואים שרבים מהם נמצאים בתחילת דרכם המקצועית, באופן שהכנסתם במועד הפציעה אינה משקפת את פוטנציאל השתכרותם בעתיד. המשיבים מבקשים לציין כי על אף האמור, ובלא כל חובה משפטית, ניתן לעותר סיוע מעבר לנדרש לפי חוק מתוך הכרה במצוקתו ובנזק שנגרם לו.

7.        לעניין האפשרות לחייב בפיצוי מכוח סמכותה של ועדת למ"ד, מציינים המשיבים כי ועדה זו קמה למטרה קונקרטית והיא מונחית על ידי קריטריונים ברורים. במקרה דנן לא הוכחה ולא נטענה מצוקה הומניטארית, שיקומית או סוציו-אקונומית, ועל כן צדקה הוועדה משקבעה כי המקרה חורג מסמכותה. באופן דומה טוענים המשיבים כי לעניין קרן הסיוע לחיילי מילואים, מלבד עובדת סיום פעילותה, נועדה היא לפצות חיילים שגויסו למלחמה בהתראה קצרה ביותר ולתקופה ממושכת ונגרם להם נזק כלכלי בשל כך. ועדה זו לא נועדה להוות תחליף להסדרים סטטוטוריים. לבסוף טוענים העותרים כי אין מקום לתת את הסעד המבוקש מכוח סעיף 15(ג) לחוק היסוד נוכח קיומו של הסדר מספק המעוגן בחקיקה ראשית. בשולי הדברים מציינים המשיבים כי ניסיונו של העותר להתבסס על סטנדרט פיצוי הנהוג בדיני נזיקין מנוגד לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 לפיו אין המדינה אחראית לנזקים שנגרמו לאדם עקב פעולה מלחמתית של צה"ל. הוראה זו נקבעה מתוך הנחה כי ההסדרים הקיימים מספקים.

דיון והכרעה

8.        שקלנו בכובד ראש את טענותיו של העותר כמו גם את המסלולים המשפטיים אשר הציע למתן הסעד המבוקש. עם כל הצער שבדבר, מסקנתנו היא כי קצרה ידו של בית המשפט מלסייע לעותר במקרה דנן. מצאנו כי לא קיימת עילה משפטית להתערבות בית המשפט בגובה הקצבה אשר נקבעה לעותר כמו גם בבחירת המרכיבים הצריכים לחישובה. להלן נפרט את הנימוקים למסקנתנו זו.

9.        העותר מבקש כי תוגדל הקצבה שניתנה מכוח חוק הקצבאות בהתאם לסעיף 5 לחוק הקצבאות, אשר זו לשונו: