השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת 1 (להלן: העותרת), היא אימם של העותרים 2-5, כי תוחזר לה אזרחותה הישראלית, עליה ויתרה בתחילת שנות השמונים עקב הגירתה המתוכננת מישראל לירדן על רקע נישואיה לאזרח ירדני. כן היא מבקשת כי תוענק לילדיה אזרחות ישראלית מכח אזרחותה שלה. לחילופין, מבקשים העותרים, הרשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני, כי יוענקו להם אזרחות ישראלית או מעמד קבע בישראל באופן ראשוני.
העובדות הצריכות לענין
2. העותרת נולדה בישראל ביום 23.4.1960, והיתה בעלת אזרחות ישראלית מכח לידה. ביום 6.10.1980 חתמה העותרת על טופס בקשת ויתור על אזרחותה הישראלית, בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות) בנוסחו דאז, וזאת נוכח כוונתה לצאת את ישראל לירדן ביום 6.12.1980. כן הגישה העותרת בקשה ללשכה לעליה ולמרשם שכותרתה "שינוי תעודת זהות מישראלית לירדנית (תעודת זהות מהממשל הצבאי)". כוונת הבקשה היתה כי תוענק לה תעודת תושב של אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (להלן: האזור). הנימוק לבקשה היה רצונה של העותרת לעבור לירדן להתגורר עם בעלה, אשר "חוזה הנישואין [עמו] קיים", כלשון הבקשה. על פי הסברה של העותרת, רישומה כתושבת האזור נועד לאפשר את תנועתה ומעברה מישראל לירדן, ולהפך - מירדן לישראל, לצורך ביקורי משפחה בשל העדר יחסים בין לישראל לבין ירדן באותם זמנים. זהו ההסבר שניתן גם לרישומם של ילדי העותרת באזור, אף שחיו כל העת בירדן. ביום 13.11.1980 התקבלה תשובת משרד הפנים לבקשת העותרת לוותר על אזרחותה הישראלית. בהודעה נמסר כי שר הפנים נתן את הסכמתו לויתורה של העותרת על האזרחות, בהתאם לסמכות המוקנית לו על פי סעיף 10(ב) לחוק האזרחות, וקבע כי אזרחותה של העותרת תתבטל ביום צאתה את ישראל, אך לא יאוחר מיום 1.5.1981. כן נרשמה העותרת, לבקשתה, במרשם האוכלוסין של האזור, וביום 8.12.1980 הוענקה לה תעודת תושב אזור. בשנת 1984, או בסמוך לכך, יצאה העותרת את ישראל, ועברה לגור בירדן עם בעלה, שהינו אזרח ירדני. בירדן, נולדו לבני-הזוג ארבעה ילדים, הם העותרים 2-5 (להלן גם: הילדים), ילידי השנים 1987, 1988, 1990 ו-1994. בשנים הסמוכות ללידתם נרשמו הילדים במרשם האוכלוסין של האזור, לבקשת אימם. כן יצויין, כי העותרת מחזיקה בדרכון ירדני, ואילו ילדיה רשומים בדרכון הירדני של אביהם.
3. בשנת 1997 שבה העותרת, ועמה ארבעת ילדיה, להתגורר בישראל, ובשנת 2003 פנתה למשיבים בבקשה להחזיר לה את אזרחותה הישראלית. ביום 21.1.2004 ניתנה תשובה לבקשה, אשר על פיה, העותרת ויתרה על אזרחותה לצורך הגירה לירדן, ובהתאם לחוק האזרחות, ויתור כזה אינו הפיך. כן צויין, כי העותרת רשאית לבקש הכרה במעמד על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). העותרת פעלה בהתאם להפנייה זו, והגישה ביום 8.9.2004 בקשה לרישיון לישיבת קבע בישראל, כאשר היא כוללת בבקשה גם את בן-זוגה וארבעת ילדיה. ביום 26.9.2004 הודע לעותרת כי בקשתה סורבה, משהיא אינה עומדת בתנאים שמציב חוק הכניסה לישראל. ביום 20.8.2007 פנתה העותרת פעם נוספת אל המשיבים בבקשה להשבת אזרחותה, וכן להענקת אזרחות או מעמד קבע לילדיה, בטענה כי אזרחותה נשללה ממנה שלא כדין, ותוך שהוצג בפניה מצג מטעה. עוד טענה העותרת במסגרת בקשה זו, כי יש להחיל בעניינה ובענין ילדיה את נוהל משרד הפנים להשבת אזרחות, אשר גובש בעקבות ההליכים שהתנהלו בבג"ץ 2271/98 עאבד נ' משרד הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001) (להלן: נוהל דוניה עאבד או הנוהל ו-ענין עאבד, בהתאמה). בתשובת המשיבים לפנייה זו מיום 17.9.2007, התייחסו המשיבים לתשובתם הקודמת מיום 21.1.2004, בה נכתב כי ויתורה של העותרת על אזרחותה הישראלית, לשם הגירה לירדן, איננו הפיך. כן הוסבר, כי נוהל דוניה עאבד אינו חל על העותרת, באשר הוא אינו מתייחס למי שויתר על אזרחותו לצורך הגירה לחוץ לארץ, אל א רק למי שויתר על אזרחותו לצורך מעבר לאזור.
4. עוד יצויין, כי בעלה של העותרת, שהינו, כאמור, אזרח ירדני, נכנס לישראל ביום 7.4.1996 באשרת תייר, ונותר לשהות בה גם לאחר מועד פקיעת האשרה, וזאת באופן בלתי-חוקי. ביום 9.6.2002 הוא נעצר, והוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת, על פי חוק הכניסה לישראל. ביום 25.8.2002 החליט בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין על שחרורו של הבעל בערבות בתנאי כי יעזוב את הארץ עד ליום 21.9.2003. הבעל שוחרר מן המשמורת בהתאם להחלטה זו, ואולם, לטענת המשיבים, הוא לא יצא את הארץ מאז.
5. כנגד סירובם של המשיבים להשיב לעותרת את אזרחותה הישראלית ולהעניק לה ולילדיה אזרחות או מעמד קבע בישראל מופנית עתירה זו.
טענות העותרת
6. באשר לויתורה על אזרחותה הישראלית, טוענת העותרת כי כשהצהירה בפני פקידי משרד הפנים על רצונה להגר לירדן, הם הסבירו לה כי אין ביכולתה לעשות כן בלא ויתור על אזרחותה הישראלית. כן דרשו, כתנאי למעבר לירדן, כי תבקש תעודת תושב אזור במקום תעודת הזהות הישראלית שלה. לטענתה, עמדת גורמי משרד הפנים היתה בגדר מצג שווא, שלא היתה לו אחיזה בדין. כן נטען, כי העותרת הוחתמה על טופס ויתור על האזרחות בלא שהבינה כלל את משמעותו, וכי ויתורה נעשה שלא מתוך רצון חופשי, שכן מעולם לא רצתה לוותר על אזרחותה הישראלית. לאור זאת, ויתור זה אינו תופס, והוא בטל מעיקרו.
7. עוד נטען, כי יש להשיב לעותרת את אזרחותה גם בהתאם לנוהל דוניה עאבד. נוהל זה מורה על השבת האזרחות הישראלית לנשים שויתרו עליה בשעתו לצורך מעבר לאזור על מנת להתגורר עם בעליהן, תושבי האזור. על פי הטענה, במהותו של דבר, אין הבדל בין נסיבות עניינה של העותרת לנסיבות עניינן של הנשים בהן עוסק ענין עאבד, אשר בגדרו גובש הנוהל האמור; נטען, כי אין טעם ענייני להבחנה בין מי שהתחתנה עם אזרח ירדני לבין מי שהתחתנה עם תושב אזור, ואדרבה, יש להעדיף את השבת אזרחותה של מי שנישאה לאזרח ירדני, באשר היחסים בין ישראל לירדן יציבים יותר מיחסי ישראל והרשות הפלסטינית. נטען, כי מפסק הדין בענין עאבד עולה כי השיקול הבטחוני היווה השיקול העיקרי שעמד ביסוד מדיניות משרד הפנים, אשר חייבה ויתור על אזרחות ישראלית כתנאי לרכישת מעמד קבע באזור. נוכח זאת, טוענים העותרים, כי משאין מניעה ביטחונית להעניק להם מעמד, ובהתקיים שיקולים הומניטאריים בעניינם, יש ליישם עליהם את הנוהל האמור. כן מפנה העותרת בטיעוניה לענין בג"ץ 9037/02 רפעה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 13.12.2006) (להלן: ענין רפעה), וטוענת כי יש מקום להחיל עליה ועל ילדיה את אותו דין שהוחל על העותרים באותה פרשה, קרי: להפנות את הענין לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים כדי שתתן פתרון ראוי לבעיה שנוצרה.
8. עוד טוענת העותרת, כי יש להכיר באזרחותה מכח סעיפים 3(ב) ו-3א(ב) לחוק האזרחות. נטען, כי הוריה והיא עונים על הקריטריונים הקבועים בהוראות חוק אלו, ועל כן היא זכאית לרכוש אזרחות ישראלית מכח ישיבה בארץ. אשר לילדיה של העותרת, נטען כי יש להעניק להם אזרחות ישראלית מכח סעיף 9(א)(1) או (2) לחוק האזרחות, שעניינו הענקת אזרחות לקטינים העונים על תנאים מסויימים, על פי בקשת הוריהם, כאשר מכח סעיף 9(ב), די לשם כך בבקשת הורה אחד אם הוא רשאי להחזיק לבדו בקטין.
9. לדברי העותרת, לאחר ששבה לארץ בשנת 1997, היא שכרה דירה בכפר מצר והשתכנה בה עם ילדיה בסמוך לבני משפחתה הקרובים. היא וילדיה השתקעו במקום במשך שנים והקשר שלהם לארץ הדוק, והם רואים בה את מרכז חייהם. זיקתם לירדן בטלה מאז חזרתם לארץ. עוד צויין, כי בשל כך שהיא וילדיה מחוסרי מעמד או אזרחות בישראל, נמנע מהם לקבל זכויות סוציאליות ושירותים בסיסיים המוענקים לתושבי הארץ. בנוסף, נטען כי הן העותרים עצמם והן בני המשפחה המורחבת מעולם לא היו מעורבים בעבירות פליליות או ביטחוניות מכל סוג שהוא.
10. העותרת מסבירה את השיהוי שחל בהגשת בקשתה הראשונה להסדרת מעמדה בישראל בכך שהיא מפרנסת יחידה, אשר נתונה במצב סוציו-אקונומי קשה, ולדבריה, לאורך השנים מאז חזרתה ארצה בשנת 1997 היתה טרודה במציאת מקום מגורים למשפחתה, בדאגה לפרנסתם של ארבעת ילדיה הסמוכים על שולחנה, ובהושטת סיוע לילדים בלימודיהם. על כן, לא התפנתה להסדיר את מעמדה עד שנת 2003, עת פנתה לראשונה אל המשיבים - מיוזמתה היא - בענין זה. משכך, נטען, אין לטעון כנגדה כי עתירתה לוקה בשיהוי או בחוסר תום לב.
11. בעתירה טוענת העותרת כי אין ולא היתה בידה אזרחות ירדנית, וכי גם לילדיה מעולם לא הוענק דרכון ירדני, מאחר שעזבו את ירדן בשנת 1997, קודם שהפכו לבגירים.
טענות המשיבים
12. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת, ראשית, מחמת השיהוי הכבד בו היא לוקה, וזאת בשני מובנים: האחד - חלוף 27 שנים מאז ויתור העותרת על אזרחותה הישראלית, ויתור אותו היא תוקפת עתה בעתירתה, ועד להגשת העתירה; והשני - הזמן הרב שחלף מאז סורבו בקשותיה של העותרת על ידי המשיבים, בשנת 2004, ועד הגשת העתירה בסוף שנת 2007. נטען, כי העובדה שהעותרת שבה ופנתה אל המשיבים בשנת 2007 בבקשה נוספת להשבת אזרחותה, אינה מנתקת את משך השיהוי שחל בהגשת עתירתה לצורך תקיפת החלטות הרשויות בעניינה.
כן נטען, כי העותרים שהו בישראל באופן בלתי-חוקי במשך שש שנים בטרם פנו לראשונה אל המשיבים בשנת 2003 לצורך הסדרת מעמדם, ובהמשך, במשך שלוש שנים נוספות עד הגשת העתירה, וזאת לאחר שבשנת 2004 בקשותיהם להשבת אזרחות ולמתן מעמד קבע נדחו. לטענת המשיבים, שהייה בלתי-חוקית כה ממושכת כמוה כעשיית דין עצמי, והפנייה לבית המשפט בשלב זה עולה כדי חוסר תום לב, המצדיק אף הוא את דחיית העתירה על הסף.
עוד נטען, כי העתירה לוקה באי-גילוי פרטים מהותיים, לרבות העובדה כי בידי העותרת דרכון ירדני, וכי ילדיה רשומים בדרכון הירדני של אבי המשפחה, כפי שעולה מן המסמכים שצירפה העותרת לפנייתה למשיבים בשנת 2003. זאת, בניגוד לנטען בעתירה כי אין ולא היתה לה אזרחות ירדנית, וכי היא מעולם לא החזיקה בדרכון ירדני. כן נטען, כי העותרים לא גילו כי בעלה של העותרת שוהה אף הוא בישראל באופן בלתי-חוקי במשך למעלה מעשור שנים.
13. עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להידחות אף לגופה, מחמת העדר עילת התערבות בהחלטות הגורמים המוסמכים. נטען, כי ויתורה של העותרת על אזרחותה נעשה בהיותה בגירה, מתוך רצון חופשי ועל פי בקשתה, אשר אושרה בידי משרד הפנים בהתאם לדין. העותרת לא ביססה תשתית עובדתית קונקרטית לטענתה בדבר הטעייתה על ידי פקידי משרד הפנים במעמד החתימה על בקשת הויתור על האזרחות הישראלית, ובדבר העדר רצון חופשי מצידה במתן ויתור זה. חלוף הזמן הרב, כ-27 שנים מאז ביטול האזרחות הישראלית ועד למועד הגשת העתירה, מבלי שבמהלכו תקפה העותרת את ביטול אזרחותה - מקשה על בירור מלא של הפרטים הנוגעים להליך הויתור על האזרחות; קושי זה ניצב לפתחה של העותרת. כן נטען, כי הנתונים מצביעים על כך כי העותרת ביקשה לוותר על אזרחותה ולהמיר את תעודת הזהות הישראלית שלה בתעודת זהות ירדנית או בתעודת זהות של האזור, מתוך רצון להגר לירדן, על מנת להקים שם משפחה ביחד עם בעלה. רצונה זה היה ברור, בחירה זו לא נכפתה עליה, והיא אף הגשימה אותה במלואה, כאשר התגוררה במשך שנים ארוכות בירדן, הקימה שם משפחה, וכן החזיקה בדרכון ירדני.