בג'איו נ' רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי כספי עקב הפרת הסכם רכישת רכב שנערך בין התובע לבין הנתבעת מספר 1 ביום 9.3.11, שלפיו התובע רכש מאת הנתבעת מספר 1 רכב משומש מסוג סקודה בתמורה לסך 57,000 ₪.

בעת הרכישה הוחלט שהתובע יקח את הרכב לבדיקה ונציג הנתבעת 1 נסע עמו למכון של הנתבעת מספר 2. שם נערכה בדיקה ועל סמך ממצאי הבדיקה התובע החליט לרכוש את הרכב. בעת הבדיקה התגלו מספר פגמים שהנתבעת 1 הבטיחה לתקן על חשבונה.

לטענת התובע בנסיעתו הראשונה ברכב, הוא נתקע בדרך והרכב נגרר לרעננה למוסך ג.ג.ג.

אחרי שהמכונאי ראה את הרכב, הבחין בכך שדובר בגיר מקולקל והרכב נגרר ל"גיר מוביל" ושם ביום 14.3.11 הגיר פורק ועל פי הממצאים היה צורך לשפץ את הגיר האוטומטי בסכום של

7,500 ₪ . בין הממצאים נקבע כי נוזל הגיר בעל ריח שרוף כהה וצמיגי, נצמד הילוך ישיר ואחורי שרוף לחלוטין כולל פלטות הצמדה. [מכתב גירמוביל מיום 17.3.11].

בתביעה זאת התובע טוען שהנתבעת 1 ידע או היה חייב לדעת על הפגם ברכב בעת המכירה ולא גילה בתום לב את הידוע לה על מצבו של הרכב.

בכל הנוגע לנתבעת מס' 2, טוען התובע שהבדיקה של הנתבעת 2 הייתה רשלנית מכיוון שלא התגלה על ידה שהגיר מקולקל לחלוטין.

מלבד הסכום של 7500 ₪ התובע עותר לסכום של 6600 ₪ עבור תיקונים שהנתבעת מס' 1 הבטיחה לבצע על סמך בדיקת הנתבע מספר 2 ולא עשתה זאת, ועוד 5000 ₪ בגין 20 ימי עבודה. התובע טען שהוא מספק סחורה למטיילים והעובר בין החנויות עם הרכב, וללא הרכב אינו יכול לצאת לעבודה.

לפי טענת התובע, כאשר פנה למנהל הנתבעת מספר 1, הוא התנער מאחריות וטען שאם יש לתובע טענה עליו לפנות לנתבעת מספר 2 בלבד.

ניכר הדבר שמר ציון ברנס נציג הנתבעת מספר 1, לא דאג לספק לתובע טופס גילוי נאות לגבי הרכב על פי חוק מכירת רכב משומש [ זכאות למידע וגילוי נאות התש"ס -2008] (להלן:"החוק).

לפי דבריו הוא סבר שבעת הרכישה כלומר במרץ 2011 החוק לא נכנס לתוקף ולכן הוא לא היה חייב לספק את הטופס. אולם לא כך הם פני הדברים: על פי החוק הוא נכנס לתוקף ביום 6.2.09 והוראות החוק חלות על העסקה נשוא הדיון.

בכל הנוגע לנתבעת מספר 1, דובר בהפרה של התחייבות על פי חוק, כאשר היא עשתה עסקת רכב ללא שמסרה לתובע טופס גילוי נאות.

בטופס גילוי מפורטים הפרטים הנדרשים בחוק ומטרת החוק הייתה להעניק לרוכש את הזכות לקבל את המידע אודות תיקונים או טיפולים שבוצעו ברכב וכן לקדם גילוי נאות בעסקות רכישת רכב משומש משוכר רכב. יש להניח שאם הנתבעת 1 הייתה מספקת את המידע היה מתברר שהרכב עבר תיקונים ו/או שיפוצים בקשר לגיר.

אין ספק שאי אספקת הטופס מהווה הפרה בוטה של ההסכם בין הנתבעת 1 לבין התובע ומובן שהנתבעת הפרה הוראת חיקוק וגם לא פעלה בתום לב בעסקת רכישת הרכב.

באשר לנתבעת מספר 2, ניכר הדבר שבטופס הבדיקה יש בסעיף 14 הערה ברורה "שאין אחריות לגיר אוטומטי". זאת מהסיבה שבעת הבדיקה, המכון לא מפרק את תיבת ההילוכים. כמו כן בהערה 2 בחלק התחתון של הטופס, נאמר ש"דובר בבדיקה מכאנית בדבר מצבו המכאני של הרכב ומערכותיו בלבד". ובכל הנוגע לליקויים על הקונה לקבל ממוסך מורשה הערכת הוצאות התיקון.

הנתבעות הפנו תשומת לב בימ"ש כי עד פירוק הגיר ?"בגיר מוביל" ביום 14.3.11 עברו 5 ימים מיום הרכישה ועל פי הרישום במד המכונית, הרכב עבר 208,144 ק"מ. ואילו בטופס הבדיקה של הנתבעת מספר 2, רשום קלומטרז' 205,500 . לכן טוענת הנתבעות שהתובע אכן נסע כ-3000 ק"מ בין הרכישה לבין גילוי התקלה. התובע טוען נמרצות שלא כך היו פני הדברים והרישום על ידי הנתבעת מספר21, בטעות יסודה. ביהמ"ש נוטה לקבל את הסברו של התובע בנקודה זו אם כי הדבר אינו משמעותי בקשר לנימוקי פסק הדין.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים החלטתי לקבל התביעה כנגד הנתבעת מספר 1 באופן חלקי ולדחות את התביעה כנגד הנתבעת מספר 2 ולהלן הנימוקים לכך:

1.הנתבעת 1 הפרה הפרת הוראה חוק כלפי התובע כאשר לא סיפקה את טופס גילוי נאות ולא פעלה כלפיו בתום לב.

הפרות אלו מעניקות לתובע זכות ביטול החוזה לו היה בוחר בכך, ובוודאי מעניקה לו את הזכות לעתור לבימ"ש ולקבל, כפיצוי, ההפרש בין המחיר ששילם עבור הרכב ובין שוויו האמיתי.