בגייב נ' אסולין ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעה שעילתה פרסום לשון הרע. הסכום הנתבע – 130,000 ₪. על פי כתב התביעה התובע הועסק אצל נתבעת 2, כאשר הנתבעת 1 שימשה כמנהלת בעסק שבבעלות נתבעת 2.

המדובר בתובע שהועסק בעבודה בקיוסק הממוקם מול שדה התעופה ברחוב שדרות התמרים באילת. משך העסקת התובע אצל הנתבעת 2 היה כחמישה – שישה חודשים, כאשר פוטר על רקע טענת נתבעת 1 כי התובע גנב כספים מקופת הקיוסק.

2.לטענת התובע, לאחר פיטוריו החל לחפש מקומות עבודה חילופיים, ובכל מקום בו התקבל לעבודה, פוטר בתוך פרק זמן קצר ביותר, וזאת בשל פניית מעסיקיו או מעסיקים פוטנציאליים אליו, כי שמעו מהנתבעת 1 כי התובע הינו גנב.

על פי כתב התביעה, התובע פוטר משלושה מקומות עבודה ואז נשבר ונאלץ לעזוב את העיר אילת, לשנות את תוכניותיו, ולהעתיק את מקום מגוריו לתל אביב. לטענת התובע נגרמו לו נזקים של הפסד שכר והוצאות המסתכמים ב – 30,000 ₪, וכן פגיעה קשה לשמו הטוב, כך שהתובע העמיד תביעתו בסך של 130,000 ₪.

3.בכתב ההגנה טוענת נתבעת 2 כי יש לדחות את התביעה כנגדה, שכן נתבעת 1 היא הפעילה העיקרית, ככל שהדבר נוגע לטענות במסגרת כתב התביעה, ואילו נתבעת 2 הינה גוף עיסקי אשר בעלי המניות שלו אינם פעילים במהלך היום יום באותו הקיוסק אשר מנוהל על ידי מנהלים שמונו לשם כך.

כן מכחישות הנתבעות את עיקר האמור בכתב התביעה, כאשר נטען כי בבדיקה אקראית שערכה הנתבעת 1, התברר לה כי התובע מעלים כסף מהקופה של הקיוסק, ועל רק זה הודיעה נתבעת 1 לתובע על סיום העסקתו, ואף ציינה בפניו את הסיבה לכך.

4.הנתבעות חולקות על הסכומים הנזכרים בכתב התביעה כהפסדי התובע ונזקיו. כן מוכחשת טענת התובע כי הנתבעות פעלו נגדו ו/או כי הייתה פנייה מטעם נתבעת 1 למעסיק כלשהו.

הנתבעות אף חולקות על הראיות שצורפו לכתב ההגנה, ככל שהן מתייחסות לתמלילים שהוגשו על ידי התובע. זאת היות ומדובר בתמלילים חלקיים שאינם עומדים בדרישת הנטל המוטלת על התובע מכוח פקודת הראיות, ולחילופין טוענות הנתבעות כי עומדת להן הגנת תום הלב, כקבוע בסעיף 15.2 – 15.7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

5.במהלך המשפט הוגשו תצהירי העדים ונשמעה עדות התובע שהעיד בפניי והגיש דיסק (במ/2) שאף תומלל.

מטעם הנתבעת העידו הנתבעת 1 ובעלה מר אסולין, שהוא מבעלי נתבעת 2, וכן מר שלייו גיא ששימש סוכן מכירות, כאשר נטען כי יש בעדותו לחזק את טענת נתבעת 1 באשר למעשי התובע.

הוגש דיסק מטעם הנתבעת אשר סומן במ/1. העד מרקו אסייד צרב את ההקלטה שנמסרה לו, ומתעד את אשר התרחש בקיוסק בזמן הרלוונטי.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

6.דיון והכרעה:

באשר לטענת נתבעת 2 כי לא הוכחה עילת תביעה נגדה, הרי שמצאתי כי לאור העובדה שהתובע הועסק אצל נתבעת 2 בזמן האירוע, יש לה אחריות לגבי פעולתה של נתבעת 1 שהינה מנהלת הקיוסק נשוא התביעה, זאת ככל שמדובר על פעילות שבוצעה במסגרת תפקידה אצל נתבעת 2.

נתבעת 2 אינה מתנערת מהטענה כי נגנב כסף על ידי התובע, ולמעשה מאמצת את טענת נתבעת 1. תימוכין לכך ניתן למצוא גם במסמך מספר א'2 שצורף לכתב ההגנה, ממנו עולה כי לדעת נתבעת 2 התובע פוטר על רקע הפרת אמון כאדם וכעובד.

7.יחד עם זאת, התביעה שבפניי עניינה לשון הרע שמיוחסת לנתבעת 1. לא הובאו בפניי ראיות כי נתבעת 2 פעלה במישרין או בעקיפין כנגד התובע להכפשת שמו.

לא הוכח בפניי כי דברים שאמרה לכאורה הנתבעת 1 לאחרים, נאמרו בידיעתה ובהסכמתה של נתבעת 2, ומתוך כך אין בידי לקבל הטענה כי יש לחייב את נתבעת 2 בדין.

אומנם נתבעת 1 מועסקת אצל נתבעת 2, ואולם אין בעובדה זו כשלעצמה, בנסיבות תיק זה שבפניי, בכדי ליחס את מעשיה של נתבעת 1 למעסיקתה.

אשר על כן אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 2, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 סך של 2,000 ₪ הוצאות משפט. זאת לאור מכלול הנתונים בתיק שבפניי.