השופטת ע' ארבל:
1. עתירה זו הוגשה נגד החלטת הממשלה מיום 30.11.08 לשחרר 250 אסירים פלסטיניים לרגל חג הקורבן המוסלמי וכמחווה ליושב ראש הרשות הפלסטינית. העתירה, ועמה בקשה לצו ביניים שלפיו יימנעו המשיבים משחרור האסירים, הוגשה בלילה שקדם לשחרור המתוכנן. הבקשה לצו ביניים נדחתה כבר ביום הגשתה (כבוד השופט א' רובינשטיין) נוכח השיהוי בהגשת העתירה והשלב המתקדם שבו מצוי הליך השחרור. בהחלטה מיום 14.12.08 ציין השופט רובינשטיין כי העתירה מעוררת גם שאלות בנושא הליך קבלת ההחלטה על שחרור אסירים, להבדיל מהחלטות שהן בתחום המדיני המובהק, וכי נוכח הדחיפות המאפיינת עתירות מסוג זה, יש מקום להידרש לנושא שלא בתוך סד זמנים.
שחרור האסירים, נגדו הופנתה העתירה, בוצע זה מכבר. מהי אפוא גזרת המחלוקת, כפי שהיא עולה מטיעוני הצדדים?
טיעוני העותרת
2. העותרת 1, משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו (להלן: משל"ט), היא עמותה המייצגת נפגעי טרור ועוסקת בחקר הטרור. העותרת 2 היא המועצה האזורית גוש עציון שלתחומה היו אמורים להשתחרר חלק מן האסירים הפלסטיניים. העותרות העלו טענות שונות נגד ההחלטה על שחרור האסירים, העיקריות שבהן הן כדלקמן:
ראשית טוענות העותרות כי החלטה המתקבלת במסגרת משא ומתן מדיני על שחרור אסירים שהורשעו בביצוע עבירות נגד ביטחון המדינה צריכה להיות מוסדרת בחקיקה ראשית, כשם ששחרור מוקדם ממאסר או שחרור בעקבות חנינה מוסדרים בחוק, ואין להותירה להחלטות אד-הוק של הרשות המבצעת. לטענתן, שחרור קולקטיבי של אסירים, בלא בחינת נתוני המסוכנות שלהם מהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם ובכבודם של נפגעי העבירות שבעטין נכלאו אסירים אלה, בביטחון הציבור ובמעמד שלטון החוק. העותרות מוסיפות כי בעבר "שחרור קבוצתי" של אסירים נעשה בחקיקה ראשית (חוק החנינה, תשכ"ז - 1967, סעיף 3 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות)(תיקוני חקיקה), התשנ"ה - 1994).
שנית, טוענות הן כי שחרור מחבלים כמחווה שאין תמורה בצידה אינו צעד סביר כל עוד חייל צה"ל גלעד שליט עודו נתון בשביו.
שלישית, נטען כי אין בידי המשיבים נתונים בדבר מספר האסירים הפלסטיניים ששוחררו בטרם ריצו את מלוא עונשם וחזרו לעסוק בטרור. נתונים אלה חיוניים לצורך קבלת החלטה מושכלת וסבירה על שחרור אסירים, ולצורך קביעה מיהם האסירים שישוחררו. בלא נתונים אלה, גורסות העותרות, לא ניתן לומר כי החלטת הרשות סבירה ומבוססת על תשתית עובדתית ראויה.
העותרות העלו טענות נוספות שתמציתן כי שחרור האסירים מנוגד לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948; כי במצב שבו אין ישראל שולטת עוד ברצועת עזה אשר נתונה לשליטתו של ארגון החמאס, מתעצם החשש כי אם ישוחררו האסירים לעזה, הם ישובו לעסוק בטרור בחסות החמאס, באופן המגביר את חוסר הסבירות שבהחלטה על שחרורם; וכי נשיא המדינה ואלוף פיקוד הדרום אינם מוסמכים לחון מחבלים שנשפטו באזור עזה שכיום אינו בשליטת ישראל.
העותרות הוסיפו כי בשונה מבעבר, במקרה זה ניתנה להם שהות סבירה לבחון את תיקי המועמדים לשחרור ותוצאות הבדיקה מלמדות לטעמם עד כמה חשובה היא.
טענות המשיבים
3. המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף באשר היא מעוררת טענות שנידונו והוכרעו כבר. לטענתם, העתירה הוגשה בשיהוי יחסי כבד, שכן בשל דחיית ביצוע ההחלטה לבקשת הרשות הפלסטינית, ניתנה לעותרות שהות של מספר ימים נוספים להגיש את העתירה. אף על-פי כן הוגשה העתירה אך יום לפני ביצוע ההחלטה, מבלי שניתן לדבר כל הסבר. דחיית העתירה על הסף מתבקשת לטענתם גם כיוון שעם השלמת השחרור הפכה העתירה תיאורטית. בא כוח המשיבים הטעים כי רשימות האסירים המיועדים לשחרור והקריטריונים לשחרור משתנים ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות המדיניות והביטחוניות ולכן אין הצדקה לדון בעתירה שכן אין זה ודאי כלל כי התשתית במקרה הנוכחי תהא רלוונטית גם בעתיד.
לטענה כאילו המשיבים לא נדרשו למסוכנותם של האסירים המשוחררים על בסיס ניסיון העבר, משיבים הם כי בעבר הועלתה טענה דומה בפני בית משפט זה, אך הוא לא ראה בה בסיס לקבלת העתירה (בג"ץ 10357/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל ע"ר נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 9.12.08)). מכל מקום, רשימת האסירים המיועדים לשחרור גובשה על-ידי הוועדה המתאמת בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, שבה נטלו חלק הרשויות הרלוונטיות, לרבות גורמי הביטחון ושירות בתי הסוהר. במסגרת זו נבחנה גם מסוכנותם הצפויה של האסירים המועמדים לשחרור. האסירים ששוחררו הם אלה שההסתברות לחזרתם לעיסוק בטרור היא הנמוכה ביותר, בשים לב לקריטריונים שקבעה הממשלה ולמספר האסירים שעל שחרורם החליטה הממשלה. יחד עם זאת, הם מבהירים, מאחר שמדובר באסירים שהורשעו בעבירות ביטחוניות, קיים סיכון כי חלקם יחזרו לפעילות נגד ישראל, אך לדעת הממשלה, סיכון זה, שלא נעלם מעיניה, נופל מן התועלת הנובעת מן השחרור.
המשיבים טוענים עוד כי העובדה שבסופו של דבר הוסרו מרשימת האסירים שישה שמות אינה מעידה על פגם בעבודת המטה. לדבריהם, מדובר באסירים שהסיכון שנשקף מהם לאזרחי ישראל ולתושביה הוא נמוך יחסית ושמם הוסר מן הרשימה כדי לצמצם את גדר המחלוקת עם העותרים.
המשיבים הדגישו כי נפסק כבר כי השהות בת 48 השעות הניתנת לצורך עיון ברשימת האסירים עובר לשחרורם היא שהות סבירה בנסיבות העניין (בג"ץ 1539/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 17.2.05) ופסקי הדין המוזכרים שם). הם מסבירים כי פרק הזמן שניתן להעמיד לטובת העיון ברשימה נגזר גם מן הצורך להשלים את השחרור בעיתוי הנקבע על-פי אילוצים מדיניים. קשה להגדיר על כן פרק זמן ארוך יותר לעיון, במנותק מנסיבות של החלטת שחרור ספציפית.
4. מר שמחה ניר הגיש בקשה להצטרף כצד לעתירה. טענתו, בתמצית, הינה כי אין לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני בדרך של חנינה על-ידי נשיא המדינה או אלוף הפיקוד, לפי העניין, אלא יש לעשות כן בדרך של "הפסקת ביצוע" מנהלית לפי החלטתה של הממשלה ובהתאם לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.
העותרות התנגדו לבקשת מר ניר מהטעם שטיעוניו סותרים בבסיסם את טיעוניהן שלהן. המשיבים סברו כי אין צורך בהצטרפותו של מר ניר היות שהעתירה תיאורטית ודינה להידחות וספק אם הצטרפותו תועיל לבירור העתירה נוכח הטעמים שבבסיס התנגדות העותרות לבקשה.
ביום 16.3.09 הוחלט כי הבקשה להצטרף להליך תועבר להכרעת ההרכב שידון בתיק. בדיון בפנינו שמענו את מר ניר ושקלנו את טעמי בקשתו להצטרף לעתירה, כמו-גם את עמדות העותרות והמשיבים. לא מצאנו כי יש להיעתר לבקשתו להצטרף כצד לעתירה. כלל ידוע הוא כי אין לצרף תחת קורת הגג של עתירה אחת עניינים שונים ונפרדים. במקרה שלפנינו נוגעים אמנם טיעוניו של מר ניר בסוגיה של שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים. עם זאת, צודקות העותרות בציינן כי מבחינה מהותית אין כל קרבה וקשר בין הסוגיה שהן העמידו להכרעת בית המשפט שעיקרה בהליך קבלת ההחלטות על שחרור שכזה, לבין הסוגיה שמבקש מר ניר להעלות שעניינה שאלת הסמכות והמסגרת המשפטית הנכונה להורות על שחרור אסירים במסגרת הסדר מדיני. בהיבטים מסוימים, עתירתו של מר ניר אף עומדת בניגוד לעמדת העותרות. אין על כן הצדקה לצירופו של מר ניר לעתירה.
דיון