השופטת א' פרוקצ'יה:
1. סיעה הפועלת בכנסת מתפלגת, וכתוצאה מהתפלגות זו נוצרת, בצד הסיעה הקיימת, סיעה חדשה, שחבריה הם חברי הכנסת הפורשים מהסיעה הקיימת. חברי כנסת אלה פועלים במסגרת תפקידם בכנסת במשך תקופה מסוימת בטרם מוקמת מפלגה אותה הם מייצגים בכנסת. כעבור זמן, מוקמת מפלגה המיוצגת על ידי סיעה זו. אין חולק, כי משעה שקמה מפלגה חדשה, זכאית הסיעה החדשה לכספי מימון ציבורי מכח חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (להלן: חוק מימון מפלגות או החוק). השאלה שבמחלוקת היא, האם זכאית הסיעה החדשה לכספי מימון מפלגות גם בתקופת הביניים, החל בחודש שלאחר אישור ההתפלגות בידי ועדת הכנסת ועד למועד הקמת המפלגה החדשה (להלן: תקופת הביניים). זו השאלה הטעונה הכרעה בעתירה זו.
רקע
2. סיעת "הליכוד" בכנסת השש-עשרה מנתה ארבעים חברי כנסת. בתאריך 21.11.05 התפלגה סיעת הליכוד, ו-14 חברי כנסת מתוכה הקימו את סיעת "אחריות לאומית", שהתמזגה עם סיעת "נוי" של חבר הכנסת דוד טל. לאחר זמן מה, שינתה סיעת "אחריות לאומית" את שמה לסיעת "קדימה".
על פי סעיף 60 לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הכנסת), אישרה ועדת הכנסת ביום 23.11.05 את התפלגותה של הסיעה, ואת השינויים בהרכב הסיעתי בכנסת (י"פ 5463 מיום 28.11.2005, בעמ' 616).
יום לאחר אישור ההתפלגות, ביום 24.11.05, הגישו חברי הסיעה החדשה בקשה לרשם המפלגות לרשום מפלגה חדשה, שסיעתם תייצגה, היא מפלגת "קדימה" (י"פ 5466 מיום 5.12.2005, בעמ' 712). מפלגת "קדימה" הוקמה ונרשמה בפנקס המפלגות ביום 4.1.06. נוצר, אפוא, פער של כשישה שבועות בין אישור התפלגות סיעת הליכוד על ידי ועדת הכנסת לבין רישום המפלגה החדשה. ביום 17.1.06 אישרה ועדת הכנסת כי שמה של סיעת "אחריות לאומית" ישתנה ל"קדימה", וכי היא תייצג את מפלגת "קדימה" החל ממועד רישומה של המפלגה ביום 4.1.06 (י"פ 5494 מיום 13.2.2006, בעמ' 1844). סיעת "קדימה" היא העותרת בעתירה שלפנינו.
3. על פי סעיף 2 לחוק מימון מפלגות, זכאית כל סיעה למימון הוצאות בחירות, למימון הוצאות שוטפות, ולמימון תשלומים לצוות פרלמנטרי. עניינה של העתירה נסב על טענתה של העותרת לזכותה לקבל מימון ציבורי להוצאות שוטפות לחודש דצמבר 2005, שבמהלכו פעלה כסיעה חדשה, לאחר אישור ההתפלגות על ידי ועדת הכנסת, אך בטרם נרשמה מפלגת קדימה, אותה היא מייצגת. אלא שלעותרת אושר מימון ציבורי בגין הוצאותיה השוטפות רק החל מחודש ינואר 2006, לאחר רישום המפלגה.
4. העותרת פנתה בבקשה להכיר בזכותה למימון ציבורי לחודש דצמבר 2005, אך בקשתה סורבה על ידי המשיבים. הטעם העיקרי בבסיס הסירוב הוא, כי על פי חוק מימון מפלגות, הזכאות למימון ציבורי מוגבלת ל"סיעה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, המחייבת כי סיעה תייצג מפלגה קיימת, בהקשרים אפשריים שונים. סיעה שאיננה מייצגת מפלגה, ועומדת לעצמה, אינה מהווה "סיעה" במשמעות הנורמטיבית הנדרשת לצורך הזכאות למימון. לאור זאת, מאחר שבחודש דצמבר 2005 פעלה הסיעה החדשה בכנסת בטרם הוקמה מפלגת קדימה, לא רכשה הסיעה זכות למימון ציבורי בגין תקופת ביניים זו. זכות זו קמה לסיעה רק מתחילת חודש ינואר 2006, בעקבות הקמתה של מפלגת קדימה, ולא קודם לכן.
5. סוגיית זכותה של העותרת למימון ציבורי בתקופת הביניים בטרם הוקמה מפלגת "קדימה" היא העומדת ביסוד עתירה זו.
בעקבות דיון ראשון בעתירה הוצא צו על תנאי.
הטענות בעתירה
6. בטיעוניה, מכירה העותרת בכך שזכאותה של סיעה בכנסת למימון ציבורי מכח חוק מימון מפלגות מותנה, במצב רגיל, בכך שהסיעה מייצגת מפלגה. עם זאת, לטענתה, התפלגות סיעה קיימת מהווה מצב חריג, יוצא מגדר הרגיל, המצדיק פתרון הולם במסגרת החוק. העותרת נאחזת בעיקר בסעיף 13(א) לחוק מימון מפלגות, הקובע את העקרון כי התפלגות סיעה בכנסת, שאושרה על ידי ועדת הכנסת, מזכה את "החלקים שהתפלגו" במימון ההוצאות השוטפות על פי מספר החברים החדש. לטענתה, ניסוחו של סעיף 13(א) מצביע על כך שהחוק הניח כי קיימת זכות למימון ציבורי ל"חלק המתפלג" גם בטרם הפך ל"סיעה" כהגדרתה הנורמטיבית בחוק, המחייבת קיומה של מפלגה אותה היא מייצגת.
7. העותרת מפנה גם להיסטוריה החקיקתית של סעיף 13 לחוק. לדבריה, מגלגוליה השונים של הוראת חוק זו עולה כי המחוקק ביקש להטיל סנקציות על חברי כנסת במקרה של "פרישה" מסיעה. אחת הסנקציות היא שלילת המימון הציבורי מחברי הכנסת הפורשים (סעיף 13(ב) לחוק). אולם שונה הדבר במקרה של "התפלגות" סיעה, כפי שארע בענייננו. המחוקק אינו רואה פגם בהתפלגות סיעה, ואינו מטיל סנקציות כלשהן בגינה. ראוי, אפוא, על פי הטענה, כי הזכות למימון מכח החוק תובטח לסיעה המתפלגת גם בתקופת הביניים שמההתפלגות ועד לרישום מפלגה חדשה.
8. העותרת מוסיפה, כי בנסיבות שבהן סיעה קיימת התפלגה, והוקמה סיעה חדשה, נוצרת בהכרח תקופה מסוימת שבה הסיעה החדשה פועלת בכנסת בלא שהיא מייצגת מפלגה. זאת, נוכח הוראת סעיף 6(ב) לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק המפלגות), הקובע פרק זמן בן שלושים יום שבמהלכו ניתן להתנגד לרישומה של מפלגה חדשה. משמעות הדבר היא, כי הסדרי החוק עצמם יוצרים פער של זמן בין הקמת הסיעה החדשה לבין רישום המפלגה, ותהא זו תוצאה בלתי ראויה אם לא ינתן מימון ציבורי לסיעה בתקופת הביניים גם כאשר לא היה כל שיהוי מצידה בביצוע הליכי רישום המפלגה שהיא אמורה לייצגה. סיעה חדשה הינה שותפה מלאה בפעילות הפוליטית והפרלמנטרית; עומדות לחבריה כל הזכויות והחובות הנתונות לחברי הכנסת האחרים; הסיעה החדשה נושאת בהוצאות שוטפות ככל סיעה אחרת, ולא זו בלבד, אלא שחבריה עשויים להתחייב אף בתשלום חובותיה של סיעתם הקודמת (סעיף 13(ד) לחוק); הדעת נותנת, אפוא, כי הוצאות הסיעה החדשה, גם קודם להקמת המפלגה, תמומנה בדומה לאופן שבו ממומנות הוצאותיהן השוטפות של יתר סיעות הבית, כך לטענת העותרת.
9. עוד נטען, כי ההתייחסות לסיעה חדשה בטרם רישום מפלגה כגוף שאינו מהווה "סיעה", במובנו של מושג זה בחוק מימון מפלגות, עלולה להוביל לשורת תוצאות שאינן מתקבלות על הדעת, שעיקרן בכך שהמגבלות שהחוק מטיל על הסיעות השונות לא תחולנה עליה. כך, למשל, לא תחולנה עליה החובות שמטיל החוק על סיעה למנות רואה חשבון, לנהל חשבון בנק, ולציית לנוהלי מבקר המדינה; לא תחולנה עליה ההגבלות החלות על סיעות בענין היקף הוצאותיהן המותר, בענין היקף התרומות המותרות, בענין נטילת הלוואות מגוף שאינו תאגיד בנקאי, ועוד. הדעת נותנת, כי כשם שלא יתכן כי סיעה חדשה לא תהיה כפופה לכל מגבלות החוק, גם בתקופת הביניים שבטרם הקמת מפלגה, כך יש להניח מן העבר האחר את דבר זכאותה מכח החוק למימון הוצאות שוטפות בתקופה זו.
10. במהלך ההליכים בעתירה הבהירה העותרת, כי מקובלת עליה פרשנות החוק שתוביל להשעיית מימוש הזכאות למימון ציבורי בתקופת הביניים עד להקמת המפלגה; אולם לגישתה, מעת שהוקמה מפלגה, יש לחשב את כספי המימון באופן שתלקח בחשבון גם תקופת הביניים שמאז אישור התפלגות הסיעה ועד להקמת המפלגה.
התשובה לעתירה
11. המשיבים טוענים בתגובה, ראשית, כי העתירה נגועה בשיהוי: העותרת השתהתה למעלה משנה בטרם פנתה לראשונה למשיב 2 בענין נשוא העתירה. לאחר שניתן מענה לפנייתה, חלפה תקופה נוספת בת שנה ומספר חודשים בטרם השיגה העותרת על עמדתו של משיב 2. בנסיבות אלה, לדעת המשיבים, ראויה העתירה להידחות על הסף.
12. לגופם של דברים, המשיבים חולקים על עמדת העותרת בפרשנות חוק מימון מפלגות וביישומו. לגישתם, מקור הזכות של סיעה למימון מפלגות נובע מסעיף 2 לחוק, המגדיר את סוגי המימון שכל סיעה זכאית להם. הוראה זו בדבר בסיס הזכאות למימון העומדת לסיעה בכנסת, בצירוף הגדרת המונח "סיעה" בסעיף 1 לחוק, מובילים למסקנה לפיה הזכאות למימון נתונה רק ל"סיעה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. הגדרה זו קושרת את קיומה של "סיעה" עם ייצוג של מפלגה כתנאי הכרחי. בלא מפלגה, הסיעה נעדרת מעמד נורמטיבי לצורך מימון ציבורי על פי החוק, כך לטענת המשיבים. פרשנות זו של החוק משקפת את אופי המשטר הפרלמנטרי הישראלי; על פי יסודות המשטר, פעילותן של סיעות הכנסת נטועה באופן בלעדי בהתארגנות מפלגתית, ואין לסיעות קיום מבלעדי התארגנות כזו. תפיסה זו עולה, לדברי המשיבים, מהרקע שהביא לחוק מימון מפלגות, משמו של החוק, מהוראות סעיף 13 לחוק, על חלקיו השונים, ומהתפיסה הכללית המאפיינת את הסדר מימון המפלגות.