השופטת א' פרוקצ'יה:
1. עניינה של עתירה זו בהעמדה למבחן הביקורת השיפוטית את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה כנגד המשיבים 3 ו-4 (להלן - "השוטרים") ולא להגיש נגדם כתב אישום. תיק החקירה נפתח בעקבות תלונתו של העותר כנגד השוטרים.
2. העותר היה במועד הרלבנטי בן כ-14 שנים, ונחשד בביצוע עבירות סמים. לביתו במשפחתו האומנת הגיעו שני השוטרים כדי להביאו לחקירת משטרה. הנער הובא לתחנת המשטרה, ועל פי גרסת השוטרים, הגיע למקום גם אביו כשעל מותניו אקדח. האב נדרש לצאת מהמקום, וכאשר סירב, נתפס נשקו האישי והוא הורחק מהתחנה. בגין ארוע זה, הגיש אבי העותר תלונה למח"ש, בטענה כי הותקף שלא כדין על ידי השוטרים וכי בטענותיהם כי נקט נגדם איומים ואלימות אין ממש. תלונתו נבדקה והוחלט שלא לנקוט בהליכים כלשהם בעקבותיה.
3. העותר הגיש אף הוא תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (להלן - מח"ש) כנגד השוטרים. טענתו היתה כי במהלך החקירה השוטרים צעקו עליו, עיקמו את ידו ונתנו לו "כאפות" בראש. כן טען כי בחקירה השניה, השוטר סימון העיף קלסר שהיה מונח על השולחן, והקלסר פגע בו. העותר הגיש טופס חקירת פוליגרף שנערך על פי הזמנה פרטית, בו נאמר כי נמצא דובר אמת.
4. בעקבות התלונה נערכה חקירה במח"ש. חומר החקירה כולל את גרסתו של העותר לגבי התנהגות השוטרים בחקירה וכן את גרסתה של עובדת סוציאלית שהוזמנה למשטרה על ידי משפחת העותר לאחר החקירה. מדבריה של העובדת הסוציאלית עולה כי פגשה בעותר לאחר החקירה כשהוא במצב מבוהל מאד, והוא סיפר לה כי החוקרים סובבו את ידו, נתנו לו מכות בעורף, איימו עליו באיומים שונים, והכריחו אותו לחתום על הודאה.
מנגד, מצויות בתיק החקירה עדויות השוטרים לפיהן לא הופעלה אלימות שלא כדין כלפי העותר, למעט הפעלה מסוימת של כח סביר שנועדה לרסן את התנהגותו המתפרעת כאשר ביקש לעזוב בבריחה את חדר החקירות במהלך החקירה, כשאביו ששהה מחוץ לחדר החקירות, וקרא לו לצאת אליו (זכ"ד השוטר סימון מש/3); עדות השוטרת זמיר, מש/8; הודעת סימון מש/9; הודעת השוטר איפרגן מש/10).
5. ביום 7.1.03 נשלחה הודעה לעותר ממנהל מח"ש כי תיק החקירה בעניינו נסגר, וכי הוחלט שלא להעמיד לדין את השוטרים מחוסר ראיות מספיקות. על החלטה זו הגיש העותר ערר. מהודעת מנהלת תחום העררים בפרקליטות המדינה מיום 27.7.03 עולה כי הערר התקבל באופן חלקי וניתנה הוראה להשלים את החקירה בענין התנהגותו של השוטר סימון בחקירה. במסגרת השלמת החקירה, זומן השוטר סימון לחקירה נוספת (מש/14). בעקבות השלמת חקירה זו הודיע מנהל מח"ש לעותר כי הוחלט בהחלטה חוזרת שלא להעמיד לדין את השוטרים מחוסר ראיות מספיקות להפללתם. בעקבות הודעה זו הגיש העותר ערר לפרקליטות המדינה על החלטת מח"ש לסגור את התיק.
6. כשנה לאחר הגשת הערר לפרקליטות המדינה, התקבלה תשובת מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה, בה צויין כי לאחר בחינת פניית העותר, עיון בחומר החקירה, וביצוע השלמת חקירה הוחלט שלא לשנות מההחלטה לסגור את התיק. כן צויין, כי גם לאחר השלמת החקירה, עומדות מול גרסת העותר שהיא גרסת יחיד, גרסאות השוטרים, השוללות את המיוחס להם בתלונה. לא הוגש כל תיעוד רפואי שעשוי היה לתמוך בתלונה, ומזכר העובדת הסוציאלית שנפגשה עם העותר לאחר חקירה אינו מספק נתונים מכלי ראשון. לאור כל אלה הוחלט, כי אין מקום לקיום הליך פלילי בו נדרשות ראיות שיוכיחו את אשמת הנאשם במידת וודאות גבוהה. עם זאת, מנהלת תחום העררים פנתה למנהל המחלקה לחקירות שוטרים ובקשה כי ישקול אם יש מקום לפעול בעניינם של השוטרים במישור המשמעתי.
7. בעתירה כנגד סגירת תיק החקירה והחלטת המדינה שלא להעמיד לדין את השוטרים טוען העותר כי היקף הראיות המצטברות לחובתם של השוטרים מצדיק פתיחת הליך פלילי, וההחלטה שלא לעשות כן חורגת באופן קיצוני ממיתחם הסבירות. אין זה סביר, כך נטען בעתירה, כי כאשר מדובר בעדות קוהרנטית של נער נורמטיבי, המגובה בעדות של עובדת סוציאלית אובייקטיבית ובבדיקת פוליגרף המצביעה על סימני אמת מובהקים בגרסתו, כאשר מנגד מצויות עדויות סותרות של השוטרים לא יועבר הענין להכרעת ערכאה משפטית מוסמכת. כן נטען כי עדת מפתח, אימו של העותר, שנכחה בזירת האירועים, כלל לא נחקרה על ידי מח"ש, וזאת על אף דרישתו של ב"כ העותר בהודעת הערר הראשונה שהגיש, ועמידתו על חשיבות עדותה.
8. גורמי התביעה טוענים בתגובתם לעתירה, כי הראיות בתיק החקירה אינן תומכות בגרסת העותר במידה מספקת. אף הודעת העובדת הסוציאלית, אינה מסייעת לעותר, שכן לא הייתה עדה לאירוע. אימו של העותר לא נכחה אף היא בחדר החקירות, ולפיכך לא הייתה צומחת כל תועלת מזימונה לחקירה. עוד נטען, כי אין בנמצא תיעוד רפואי על חבלות כלשהן שנגרמו לעותר, אשר עשוי היה לאשש את גרסתו כי ננקטה כלפיו אלימות. חומר החקירה נבדק ביסודיות בידי גורמי התביעה מספר פעמים לאחר הגשת התלונה ובמסגרת שני עררים שהוגשו על ידי העותר, ובחינת הדברים מוצתה עד תום. שיקול דעת התביעה הופעל כדין ואין להתערב בו.
9. השוטרים טוענים כי מדובר בתלונה שיקרית, פרי מעשה נקמנות מצד העותר ואביו, שעימם יש להם היכרות קודמת כאנשי משטרה. הבירור המתמשך של התלונה גורם להם עינוי דין, ואין להתערב בשיקולי התביעה לסגור את תיק החקירה, שאין בו ממש.
10. בהחלטת בית משפט זה מיום 16.3.06, שניתנה בעקבות דיון במעמד הצדדים, נתבקשה המדינה לבחון שוב את חומר הראיות, להעריכו ולהחליט האם יש מקום לנקוט הליך פלילי או משמעתי כנגד השוטרים.
11. בהודעת המדינה, מיום 11.6.06, נמסר כי נעשתה הערכה מחודשת של חומר הראיות, ובעקבותיה החליטה המדינה כי אין בנסיבות העניין ועל פי חומר הראיות בתיק סיכוי סביר להרשעת השוטרים. לפיכך, חזרה התביעה והחליטה שלא לסטות מההחלטה המקורית שנתקבלה שלא להעמיד את השוטרים לדין. בשים לב לדברי המשיבים 3-4 בעת חקירותיהם במחלקה לחקירות שוטרים, המכחישים את טענות העותר, ובהתחשב בכלל נסיבות האירוע, טוענת המדינה כי יקשה מאוד להוכיח ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הופעלה מצד השוטרים אלימות שלא כדין כלפי העותר. כן נטען, כי בדיקת הפוליגרף שהציג העותר, שהינה בדיקה פרטית, ממילא אינה קבילה. כן ניתן משקל לזמן הרב שחלף מאז קרות האירוע נושא העתירה, אשר אף הוא מקשה, כשלעצמו, על הגשת כתב אישום. בהתייחסם לאפשרות העמדת השוטרים לדין משמעתי, טוענת המדינה, כי נוכח העובדה שרמת הראיות הנדרשת לצורך דין משמעתי הינה זהה לרמת הראיות הנדרשת לשם העמדה לדין פלילי, ונוכח העדר ראיות מספיקות, אין מקום להעמיד את השוטרים גם לדין משמעתי.
12. ביום 12.9.06 בקשנו הבהרה מהמדינה בשאלה האם מוצתה בחינת האפשרות להעמיד את השוטרים לדין משמעתי, גם אם אין כנגדם ראיות מספיקות לצורך כתב אישום בהליך פלילי.
בתשובת המדינה מיום 13.11.06 הוסברה עמדתה בענין זה, לפיה, ראשית, נקודת המוצא שהינחתה אותה היא כי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך דין משמעתי זהה לזו שבהליך פלילי, דהיינו, הוכחת אשמה מעבר לספק סביר. שנית, על פי עמדתה, עבירות המשמעת הרלבנטיות לנסיבות המקרה מצריכות כולן ראיות ברמה מספקת בדבר התנהגות השוטרים החורגת מהנורמה המשמעתית הראויה. לטענת המדינה, לאחר שהסוגייה המשמעתית נבחנה ונשקלה על ידה פעם נוספת, אין בסיס ראייתי מספיק המצביע על חריגה מנורמות משמעת בהתנהגות השוטרים, ולכן בנסיבות אלה, אין מקום להעמדתם לדין משמעתי, משאין סיכוי להרשעתם. משהעותר לא הוכיח את טענותיו בדבר התנהגות חריגה של השוטרים כלפיו, אין מקום לנקיטת צעדים משמעתיים נגדם.
13. דין העתירה להידחות. כלל הוא כי אין בית משפט זה נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושאי חקירה והעמדה לדין. קיום חקירה פלילית והגשת אישום פלילי כמו גם אישום בתחום המשמעת הם עניינים הנתונים לשיקול דעת רחב של רשויות התביעה (בג"ץ 2644/94 פרצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 341, 343-344). אף שהחלטות בעניינים אלה אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, מקובל הוא כי אך במקרים נדירים, ורק מקום שהחלטת היועץ המשפטי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, יהיה בית משפט זה נכון להתערב בה (בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 49, 54-56; בג"ץ 6209/01 בר-לב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(3) 625, 630; בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה, בין לענין העמדה לדין במישור הפלילי, ובין במישור המשמעתי.
14. חומר הראיות בתיק התביעה נבדק ונבחן על ידי רשויות התביעה מספר פעמים, ונשקל על ידן לפרטיו, ובזהירות מרובה.
העותר סיפר במשטרה (נספח י"ג לעתירה המתוקנת) כי ישב בחדר החקירות עם השוטר דניאל, ואז נכנס לחדר השוטר סימון ושאל שאלות, וכאשר ענה, הוא "עיקם לי את היד ואמר לי שאני לא אשקר, והתחיל לתת לי כאפות לראש. עפתי מהכסא ואז הוא תפס אותי ביד והושיב אותי בחזרה בכיסא" הוא ממשיך ואומר כי איימו עליו שהוא יוכנס למעצר, או יועבר למוסד לעבריינים צעירים. כשהחקירה נמשכה, השוטר סימון העיף עליו קלסר שהיה מונח על השולחן אשר פגע בו, ובא מולו באיום שהוא בא להרביץ לו, ואז השוטר איפרגן מנע מסימון להמשיך בכך והרגיע אותו. והוא ממשיך: "המכות שסיימון נתן לי הוא עיקם לי את היד ונתן לי כאפות חזקות לראש ולפנים. אחרי זה היה לי אדום ועבר לי.... לא הלכתי להיבדק אצל רופא. לא היו עלי סימנים".
לגרסה זו של העותר לא נמצא חיזוק במקור אובייקטיבי כלשהו. העובדת הסוציאלית שהוזמנה על ידי המשפחה למשטרה להיפגש עם העותר מיד לאחר החקירה מתארת אותו במצב שפוף ונסער. על פי תזכירה, הוא אמר לה כי השוטרים כופפו את ידו לאחור, וסיימון נתן לו "צ'פחה" בעורף ואיימו עליו, אבל לשאלה אם ראתה עליו סימני אלימות ענתה בשלילה. כן אמרה כי העותר לא ציין את הסיבה מדוע הותקף, לטענתו. ראייה זו של העובדת הסוציאלית אינה בעלת משקל לענין אופי הארועים בחדר החקירות, שכן היא לא נכחה שם, וכל עדותה היא עדות שמיעה לדברים ששמעה מפיו של העותר. לא צורפה כל תעודה רפואית למצבו של העותר בעקבות הארוע, וככל הנראה, לא היו סמני אלימות חיצוניים כלשהם על גופו. נתוני הפוליגרף הפרטי שהוגשו אינם בבחינת ראייה קבילה.