בג"ץ לא ידון בסמכותו העניינית של בד"ר לאחר שניתן פסק דין בתובענה לגופה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.            בעתירה זו מבקשת העותרת כי ייקבע, שבית הדין הרבני האזורי בנתניה הינו חסר סמכות לדון בתביעה להפחתת מזונות ילדים שהגיש נגדה המשיב 3, בעלה לשעבר. כן מבוקש צו ביניים, אשר יורה לבית הדין הרבני שלא להמשיך בדיון בעניינם של הצדדים, עד להכרעה בעתירה.

2.            העותרת והמשיב 3 (להלן - הבעל) נישאו זה לזו בשנת 1991, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים. בשנת 2001 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, המסדיר גם את מזונות הילדים. ההסכם הובא לאישור בית הדין הרבני האזורי בנתניה. עובר לאישור ההסכם, הודיעה העותרת לבית הדין כי אין באישור ההסכם כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בתביעות עתידיות בענייני מזונות ורכוש. בית הדין היתנה את אישור ההסכם בחזרת העותרת מתנאי זה. הוא אף נתן החלטה, לפיה, מרגע שהוגשה בקשה לאישור ההסכם, אזי כל האמור בהסכם ופרשנות ההסכם, נתונים בסמכות בית הדין. אם ברצון מי מהצדדים לערער על החלטה זו, כך נקבע בה, עליו להודיע על כך לבית הדין לפני אישור ההסכם. לאחר התייעצות הודיעו הצדדים כי אין בכוונתם לערער על ההחלטה. לבסוף אושר ההסכם, ביום 31.12.01, וניתן לו תוקף של פסק דין.

3.            ביום 25.5.06 הגיש הבעל לבית הדין האזורי תביעה להפחתת מזונות. העותרת הגישה בקשה לדחיית תביעתו על הסף, מפאת חוסר סמכות עניינית לדון בה. בית הדין האזורי החליט כי הוא מוסמך לדון בתביעה, בנימוק כי כאשר מדובר בתביעת האב, להבדיל מתביעה המוגשת מטעם הילדים, נתונה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בעניין, בהיותו הטריבונל שנתן את פסק הדין המקורי - הסכם הגירושין המאושר.

4.            העותרת ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, וכן ביקשה לעכב את המשך דיון בתיק בבית הדין הרבני האזורי עד להכרעה בערעור. ביום 24.12.06 החליט בית הדין הגדול לדחות את הבקשה לעיכוב ההליכים, וקבע גם כי "במידה ויינתן פס"ד למזונות יוכל המערער להגיש גם עליו ערעור". בעקבות החלטה זו, ובטרם הוכרע הערעור לגופו, הגישה העותרת את עתירתה זו.

5.            לאחר הגשת העתירה, חלו התפתחויות בהליכים בבתי הדין הרבניים. על-פי המתואר בהודעת העותרת מיום 26.3.07, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין סמכותו לדון בתביעה להפחתת המזונות, בשל הגשת הערעור באיחור.

           למעלה מחודש לאחר מכן, נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין בתובענת הבעל להפחתת המזונות. בית הדין קיבל את התובענה, ופסק, בין היתר, כי יש להפחית באופן רטרואקטיבי את המזונות בהם נשא הבעל על-פי הסכם הגירושין, החל ביום 1.3.04. עוד נפסק, כי על העותרת לקיים בקפדנות את צווי בית הדין בכל הנוגע להסדרי הראייה בין הבעל לילדיו, וכי לאחר שתעשה כן, יחליט בית הדין על חיוב מחודש של הבעל בתשלום מזונות. העותרת הגישה ערעור על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול.

6.            בעתירתה טוענת העותרת, כי הלכה היא שנושא מזונות ילדים אינו ניתן לכריכה בתביעת גירושין. אמנם, הסכמת העותרת לכריכה כזו יכולה היתה להקנות לבית הדין סמכות לדון בנושא זה, אך לטענתה מעולם לא נתנה הסכמה; נהפוך הוא - במעמד אישור הסכם הגירושין הודיעה במפורש, מראש, כי איננה מסכימה להסמיך את בית הדין לדון בשינוי המזונות. עוד טוענת העותרת, כי בית הדין לא קנה סמכות נמשכת לדון במזונות הילדים, מטעם נוסף - בית הדין מעולם לא נדרש לדון בסוגית מזונות הילדים לגופה. על כן ביקשה העותרת בעתירה, בנוסחה המקורי, כי יינתן צו המורה לבית הדין הרבני האזורי שלא לדון בתביעת הבעל, בשל חוסר סמכות. בהודעתה האחרונה של העותרת, ובעקבות מתן פסק הדין בתובענת הבעל להפחתת המזונות, מבקשת העותרת כי יינתן צו ביניים המעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. יצויין, כי חרף שינוי הנסיבות ומתן פסק הדין העיקרי בתובענת הבעל, לא ביקשה העותרת לתקן את עתירתה, לרבות טענותיה והסעדים המבוקשים. התוצאה היא, כי לפנינו עתירה הפורשת טענות בעניין מקדמי, הוא סמכות בית הדין הרבני האזורי לדון בתובענה, בעוד התובענה עצמה הוכרעה לגופה, ואף הוגש עליה ערעור - שטרם הוכרע - לבית הדין הרבני הגדול.

7.            בתגובה שהגיש הבעל לעתירה, ביקש הוא לדחותה. עמדתו הינה כי טענת העותרת בדבר חוסר סמכותו של בית הדין הרבני האזורי לדון בתובענה, מקומה להתברר בערעור לבית הדין הרבני הגדול. העותרת אכן הגישה ערעור כזה, אך עתרה לבית משפט זה מבלי להמתין להכרעה בערעור. מכאן, נטען, לעותרת עומד סעד חלופי. לגוף הענין טוען הבעל, כי העותרת בחרה שלא לערער על החלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין סמכותו, אשר ניתנה לפני שאישר את הסכם הגירושין. על כן, אין היא יכולה בשלב זה לכפור בסמכות בית הדין לדון בתביעת הבעל. הוא מוסיף, כי מאז אישור ההסכם, הגיש לבית הדין הרבני האזורי מספר בקשות בעניין ראיית הילדים, ובית הדין החליט בהן, בלי שהעותרת כפרה בסמכות בית הדין. יצויין כי הבעל לא הגיש תגובה נוספת לאחר שהוגשה הודעת העותרת מיום 26.3.07, אף כי ניתנה לו הזדמנות לעשות כן (החלטת השופטת א' פרוקצ'יה מיום 11.3.07).

8.            דין העתירה להידחות על הסף. בעתירתה כפי שהוגשה, ביקשה העותרת כי ייקבע שבית הדין הרבני האזורי איננו מוסמך לדון בסוגיית מזונות הילדים. היא הגישה ערעור על כך לבית הדין הרבני הגדול, אך בזמן שערעורה תלוי היה ועומד שם, עתרה במקביל לבית משפט זה. על כן לקתה עתירתה, כבר באותו שלב, באי-מיצוי הליכים, והייתה מוקדמת. מטעמים אלה, נראה כי היה מקום לדחותה. אלא, שאיננו נדרשים להרחיב את הדיבור בענין זה, מפני שלאחר הגשת העתירה השתנו פני הדברים, בעקבות ההחלטות שניתנו בבתי הדין. במצב הקיים היום, עומד נגד העותרת פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתובענת הבעל, לגופה. פסק דין זה בולע, למעשה, את החלטת הביניים של בית הדין בעניין סמכותו, ומאפשר לעותרת לערער על קביעת בית הדין האזורי בעניין הסמכות, כמו גם על יתר הקביעות בפסק הדין. בית הדין הרבני הגדול עמד אף הוא על כך, עת דחה את בקשת העותרת לעיכוב הליכים, בקובעו, כפי שצוין לעיל, כי במידה שיינתן פסק-דין למזונות, ניתן יהיה להגיש ערעור גם עליו.

9.            העותרת ציינה בהודעתה מיום 26.3.07, כי הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, כפי שנכון היה לעשות. שהרי הכלל הוא, כי מדיניות משפטית תקינה מחייבת כי "פסק דין של בית דין דתי ושל ערכאה שיפוטית אחרת יהא נתון, בראש לכל, לביקורת בפני ערכאת ערעור של אותה מערכת". זאת, "גם כאשר מצביע מתדיין על פגמים בהחלטה או בפסק הדין" (בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פד"י לח(1) 673, 691; בג"ץ 3555/92 גבעון נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, תק-על 94(1), 1722). אם עומדת העותרת על טענותיה בעתירה, בעניין חוסר סמכותו של בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הבעל להפחתת מזונות הילדים, הרי שהמקום הנכון והראוי להעלאתן הוא בראש וראשונה במסגרת הערעור שהגישה על פסק הדין בתובענה גופה. עליה, איפוא, למצות את ההליכים במסגרת זו, ולהמתין להכרעת בית הדין הרבני הגדול בטרם תבקש סעד בבית משפט זה (ראו למשל בג"ץ 6322/04 פוגל נ' פוגל, תק-על 2004(3), 602).

10.         לסיום נציין, כי לנוכח שינוי הנסיבות שאירע עם מתן פסק הדין בתובענה בבית הדין הרבני האזורי, היה על העותרת, למצער, לפעול לתיקון העתירה, לרבות הסעדים המבוקשים בה, כך שתהא תואמת את המצב הנוכחי. אין זה מתקבל על הדעת כי בית משפט זה ייזקק לעתירה שעניינה הכרעה בשאלה המקדמית בדבר סמכותו העניינית של בית הדין הרבני האזורי, שעה שניתן פסק דין בתובענה לגופה, והוא עומד לבחינת ערכאת הערעור של בתי הדין הרבניים.

11.         לאור כל האמור נמצא כי בשלב זה העתירה מוקדמת, וטרם מוצו ההליכים העומדים לרשותה העותרת. על כן, אין מקום להושטת סעד על-ידי בית המשפט הגבוה לצדק. למותר לציין, כי במסקנתנו זו אין כדי להביע עמדה כלשהי לגבי טענות העותרת לגופה של סוגיית הסמכות.

12.         העתירה נדחית על הסף. ממילא מתייתרות עימה הבקשות השונות למתן צווי ביניים.

           העותרת תשלם למשיב 3 שכ"ט עורך דין בשיעור של 5,000 ש"ח.

           ניתן היום, י"ד באייר תשס"ז (2.5.07).

ש ו פ ט ת                                             ש ו פ ט                                       ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il