בג"ץ דחה עתירה נגד ביה"ד הארצי לעבודה- לא הייתה טעות משפטית מהותית שמצדיקה התערבות

השופט צ' זילברטל:

8.2010 בע"ע 432/07 ובע"ע 439/07 (הנשיא אדלר, השופטים פליטמן וצור, ונציגי הציבור כרמי ובליזובסקי), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש העותר והתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. נקבע בפסק הדין שהעותר הטריד מינית את המשיבה והתנכל לה, והוגדל סכום הפיצוי שהעותר חויב בו.

תמצית העובדות

1.      העותר והמשיבה הכירו בתחילת דרכם המקצועית, בשנת 1990, בקורס מפקחים של מס הכנסה. באותה שנה, החל העותר, רואה חשבון בהכשרתו, את עבודתו בנציבות מס הכנסה (להלן: הנציבות), ואילו המשיבה החלה את עבודתה באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בנציבות. סמוך לאחר היכרותם היה בין העותר לבין המשיבה קשר אינטימי קצר, שבמסגרתו אף קיימו יחסי מין בהסכמה פעם אחת. לאחר מכן, במשך תקופה ארוכה העולה על עשר שנים, נפגשו השניים מעת לעת, אך לא נוצר ביניהם קשר מיוחד. החל מחודש ספטמבר 2000 החלו השניים לעבוד יחד באותה מחלקה בנציבות, כשהעותר מונה למנהלה הישיר של המשיבה. כעבור כארבעה חודשים, ביום 3.1.2001, במהלך שיחת עבודה, הציע העותר למשיבה לחדש את הקשר האינטימי, אולם נתקל בסירוב חד-משמעי. כחצי שנה לאחר אותו אירוע, הגישה המשיבה למשטרת ישראל תלונה נגד העותר, בגין הטרדה מינית אשר התרחשה, לטענתה, באותה שיחה מיום 3.1.2001. המשטרה חקרה את התלונה, וסגרה את התיק מחוסר ראיות. לאחר המהלכים האלה, פנתה המשיבה לסגן הנציב למינהל ומשאבי אנוש בטענה כי העותר מתנכל לה מאז הגשת התלונה במשטרה, ואז נפתח נגד העותר הליך משמעתי בנציבות שירות המדינה. ההליך המשמעתי נגד העותר הסתיים בהמלצה לנזיפה, בלא שנמצאו ראיות לביסוס טענת ההתנכלות.

           נראה, כי לאורך כל תקופת עבודתם המשותפת, היו קשרי העבודה בין העותר למשיבה מתוחים. בחודש אוגוסט 2001, כחודשיים לאחר הגשת התלונה במשטרה, הציגה המשיבה את טענותיה כלפי העותר, וביקשה להפריד בינה לבינו במקום העבודה. על אף זאת, במשך כשנתיים, המשיכו השניים בעבודתם באותה המחלקה תוך שהמשיבה מנסה להתקדם בתפקידה, אך ללא הועיל, בין היתר, כפי שטענה המשיבה, נוכח היעדר סיוע מצד העותר. רק בחודש אפריל 2003 הועברה המשיבה, בהסכמתה, למחלקה אחרת, שם לא הייתה כפופה לעותר, ומספר חודשים לאחר מכן קודמה לדרגת מפקח ראשי.

ההליכים בבתי הדין לעבודה     

2.      ביום 5.1.2004 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה אזרחית נגד העותר לפיצוי בסך של 150,000 ש"ח (ע"ב 1050/04). בתביעתה טענה המשיבה, כי בהיות העותר ממונה עליה הוא הטריד אותה מינית, וכי בעקבות דחיית הצעותיו המיניות ותלונתה במשטרה, התנכל לה העותר וגרם לה נזקים חמורים במישור הנפשי והמקצועי. המשיבה הגישה את התביעה גם נגד המדינה כמעסיקתה. במהלך הדיון בבית הדין האזורי לעבודה, הגיעו המשיבה והמדינה להסכם פשרה, לפיו שילמה המדינה למשיבה פיצוי כולל וחד-פעמי בסך של 30,000 ש"ח, מבלי שהמדינה הודתה באחריות. העותר, מצידו, חלק על גרסת המשיבה בכל הקשור לאירועים שהתרחשו לטענתה במהלך הפגישה בין השניים ביום 3.1.2001. העותר טען, כי הוא מעולם לא הטריד מינית את המשיבה ולא התנכל לה. לטענתו, הרקע לטענותיה של המשיבה כלפיו היה סירובה לקבל את מרותו כמנהל. כמו כן, הגיש העותר בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בה נטען, כי התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה (3.1.2001), שעה שסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק), בנוסחו דאז, קבע תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד.

3.        בית הדין האזורי לעבודה דן תחילה בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית. בהחלטה מיום 9.1.2005 (בש"א 16582/04) דחה בית הדין האזורי (השופטת א' אגסי) את הטענה בקובעו, שנוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי מערכת בתי המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השביתה), ולהאריך את המועד להגשת התביעה. לחלופין נקבע על-ידי בית הדין האזורי, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות גם "מטעמי צדק כאשר מדובר בהתיישנות של יום אחד בלבד".

4.        בפסק דינו מיום 2.7.2007 דחה בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' אגסי ונציגי הציבור מ' בר-און ומ' כהן) את תביעת המשיבה נגד העותר בכל הקשור לעילת ההטרדה המינית. לעומת זאת, התקבלה תביעת המשיבה בעילה של התנכלות. בית הדין האזורי קבע, ברוב דעות, כי מעשי ההתנכלות מצד העותר היו ברף נמוך, ונבעו בעיקרם מהתלונה שהגישה המשיבה למשטרה. על יסוד קביעה זו חויב העותר לשלם למשיבה פיצוי בסך 15,000 ש"ח.

5.        על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגישו העותר והמשיבה ערעורים וערעורים שכנגד. ערעור העותר התייחס לקבלת התביעה בעילה של התנכלות, ולחלופין לעניין גובה הפיצוי. בערעורו חזר העותר, בין היתר, על הטענה, כי בית הדין האזורי שגה בכך שלא קבע שהתביעה שהגישה המשיבה התיישנה. מנגד, ערעורה של המשיבה התייחס לדחיית תביעתה בעילה של הטרדה מינית ולהשגה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לטובתה.

           בית הדין הארצי לעבודה, ברוב דעות, קיבל את הערעור והערעור שכנגד שהגישה המשיבה, ודחה את הערעור והערעור שכנגד שהגיש העותר. בית הדין הארצי דחה, מטעמים שונים שפורטו בחוות דעתם של השופטים, את טענת העותר בסוגיית התיישנות התביעה. לגופו של עניין, פסק בית הדין הארצי, כי העותר הטריד מינית את המשיבה ביום 3.1.2001, וכי יש להגדיל את הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה בגין ההתנכלות שחוותה. בגין שתי עוולות אלו חייב בית הדין הארצי את העותר בתשלום של 30,000 ש"ח מעבר לסכום שכבר נפסק לחובתו בפסק דינו של בית הדין האזורי.

           מכאן העתירה שלפנינו.

טענות העותר

6.        בעתירה נטען, כי בית הדין הארצי לעבודה שגה בצורה בולטת במספר מישורים, באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק ואת ביטול פסק הדין שיצא מלפני בית הדין. ראשית, טוען העותר, כי בלי משים לב ובטעות של ממש, הפך בית הדין הארצי את הקערה על פיה, וביסס את הכרעתו על קביעות עובדתיות וממצאים שנדחו על-ידי בית הדין האזורי לעבודה, הן ביחס לטענת ההטרדה המינית, והן ביחס לטענת ההתנכלות. לטענת העותר, פסק דינו של בית הדין הארצי מושתת על קביעה עובדתית שבחוות דעתה של שופטת המיעוט בבית הדין האזורי באשר לאירועי הפגישה מיום 3.1.2001 (השופטת אגסי), קביעה אשר נדחתה על-ידי אחד מנציגי הציבור והושארה בצריך עיון על-ידי נציג הציבור השני. העותר מוסיף וטוען, כי מעיון בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, לא יכול להיות ספק, כי בית הדין הארצי לא מצא לנכון ולא חפץ להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ומשכך, ראיית דעת המיעוט כמשקפת את עמדת פסק הדין של בית הדין האזורי, היא טעות בולטת שדי בה כדי לחייב את ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. שנית, טוען העותר, כי קביעת בית הדין הארצי, לפיה בפגישה בין הצדדים ביום 3.1.2001 היו "הצעות חוזרות" (במובן מונח זה בסעיף 3(א)(3) לחוק), עומדת בניגוד למימצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, וחורגת מההלכה הפסוקה. שלישית, נטען על-ידי העותר, שדחיית הערעור באשר להתנכלות, וקבלת הערעור שכנגד, תוך הכפלת הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה, מבוססות על התעלמות מממצאי בית הדין האזורי, ועל התעלמות מוחלטת מטענות הערעור של העותר. רביעית, העותר טוען, כי שגה בית הדין הארצי כשפסק, כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ניתנת להארכה, נוכח השביתה שהתקיימה במערכת בתי המשפט. אלמלא פסיקה זו, טוען העותר, היה מקום לקבוע שהתביעה שהגישה המשיבה התיישנה. העותר מוסיף ומציין, כי סוגיה הארכת מועד ההתיישנות עקב שביתת עובדי מערכת בתי המשפט, חורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך, והיא בעלת השפעה כללית וחשיבות ציבורית, המצדיקה כשלעצמה את התערבותו של בית משפט זה.

           בגין כל אלה, מבקש העותר לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולקבוע, כי לא הוכחה כל הטרדה מינית; כי לא הוכחה התנכלות עקב תלונה על הטרדה מינית; כי לא היה מקום לחייב את העותר בתשלום פיצוי או הוצאות משפטיות, ולחלופין כי לא היה מקום להטיל עליו תוספת חיוב כספי בבית הדין הארצי לעבודה. לבסוף מבוקש לחייב את המשיבה לשלם לעותר הוצאות משפטיות שיבטאו את המאמץ המשפטי הממושך והמורכב לו נדרש עד עתה.

טענות המשיבה