אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בג"ץ דחה עתירה לקיום דיון נוסף בהסדר הטיעון עם משה קצב

בג"ץ דחה עתירה לקיום דיון נוסף בהסדר הטיעון עם משה קצב

תאריך פרסום : 24/03/2008 | גרסת הדפסה
דנג"צ
בית המשפט העליון
1988-08
24/03/2008
בפני השופט:
מ' נאור

- נגד -
התובע:
1. התנועה לאיכות השלטון בישראל
2. שדולת הנשים בישראל
3. עמותת קולך
4. איגוד מרכזי סיוע
5. ויצ"ו
6. נעמת

עו"ד אליעד שרגא
עו"ד יפעת מצנר
עו"ד דפנה הולץ-לכנר
עו"ד אביעד הכהן
עו"ד ברק כלב
עו"ד דפנה קירו כהן
הנתבע:
1. היועץ המשפטי לממשלה
2. מר משה קצב נשיא המדינה
3. בית משפט השלום בירושלים

עו"ד דינה זילבר
עו"ד אביגדור פלדמן
עו"ד ציון אמיר
עו"ד אברהם לביא
החלטה

השופטת מ' נאור:

1.        עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין שניתן בהרכב של חמישה שופטים  בעתירה שהוגשה נגד הסדר הטיעון שערך היועץ המשפטי לממשלה עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. בפסק הדין שניתן נדחו העתירות השונות. בחלק מן העניינים נדחו פה אחד ובענין אחד הנוגע למי שכונתה בפסק הדין א' ממשרד התיירות נדחו העתירות ברוב דעות (המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים פרוקצ'יה וגרוניס נגד דעתם החולקת של השופט לוי והנשיאה ביניש). החלטתי זו תתמקד, בעקבות הסוגיה בה נקראתי להכריע, באישום בענין א' ממשרד התיירות.

2.        העותרים טוענים בבקשתם לקיום דיון נוסף:

"5. הסוגיה המשפטית העיקרית שהייתה במרכז המחלוקת שבין שופטי הרוב לשופטי המיעוט, והוכרעה על חודו של קול, נגעה לסבירות שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעריכת הסדרי טיעון, ובפרט בפירוש השאלה המרכזית והחדשה - מה היא ההגדרה שיש ליתן למונח 'ליבת המעשים העבריינים' העולים מחומר הראיות, שעליה לא ניתן לוותר במסגרת גיבוש הסדר טיעון.

6.    לפי ההלכה שנקבעה על דעת הרוב, גם במקום בו סבורה התביעה כי התקיים רף הראיות הנדרש להעמדה לדין של 'סיכוי סביר להרשעה' אף בנוגע לעובדות האישום החמורות ביותר, יכולה התביעה, במסגרת עסקת טיעון, לוותר על הכללת העובדות החמורות. זאת, תמורת אישום פחות חמור, שאינו ממצא את מלא חומרת העובדות, אם מידת הוודאות שבהרשעה באישום זה גבוה יותר."

           העותרים טוענים כי "ההלכה שנקבעה על דעת הרוב" - מצדיקה דיון נוסף בפני הרכב מורחב.

3.        עיינתי בפסק הדין, בעתירה לקיום דיון נוסף ובתגובות המשיבים וגם בתגובה שביקשו העותרים להגיש, והגעתי לכלל מסקנה כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה כנטען על ידי העותרים וממילא אין מקום להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף. אין ספק שנושא הסדר הטיעון שעשה היועץ המשפט לממשלה עם הנשיא לשעבר קצב עמד ועומד בלב סערה ציבורית, ומעורר ענין רב. העותרים מציינים כי ההכרעה בפסק הדין בו נמנע בית המשפט מלהתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נפלה על חודו של קול. ואולם, החלטה להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף איננה נגזרת מן "השורה התחתונה" של פסק הדין. הרשות תינתן כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה" יש מקום לקיום דיון נוסף. אכן ביסוד ההחלטה אם ליתן דיון נוסף עומדת ההלכה שנפסקה ולא התוצאה האופרטיבית כשלעצמה. כדברי השופט א' גולדברג:

"מלשון [סעיף 30(ב)] עולה ברורות כי הוא סב סביב ציר אחד בלבד, הוא ציר ההלכה שנפסקה. הווה אומר, או שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של של בית משפט זה, או שיש בה משום חשיבות, קשיות או חידוש. [...] הדיון הנוסף אינו בא לאפשר למבקש להשיג על תוצאת הערעור, על ידי דיון מחודש, בו יעבור פסק הדין שבערעור, תחת שבט ביקורתו של הרכב מורחב" (ד"נ 3379/91 עו"ד רם כספי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.1991)).

           ועוד נקבע שם כי "כל העילות לדיון נוסף מצויות במסגרת ההלכה המשפטית ולא בעובדותיו וממצאיו של פסק-הדין [...] העילות לדיון נוסף מוגבלות ומצומצמות לעניין ההלכתי שבפסק הדין, ובו בלבד".

4.        כמפורט בהרחבה בפסק הדין קיים פער בין טיוטת כתב אישום שהוכנה על ידי היועץ המשפטי לבין כתב האישום שהוליד הסדר הטיעון. לא כל הפרטים עליהם עמד בהרחבה בית המשפט רלבנטיים להחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף. בטיוטת כתב האישום המקורי הואשם קצב, בין השאר בשני מעשי אינוס שנעשו במתלוננת שכונתה א' ממשרד התיירות ובמעשים מגונים חמורים נוספים. לעומת זאת, על פי הסדר הטיעון שעמד לדיון בעתירה יואשם קצב בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ בעניינה של מתלוננת זו. לא ראיתי צורך כאמור לעמוד על כל פרטי טיוטת כתב האישום וגם לא על כל פרטי הסדר הטיעון, וזאת משום שהבקשה לדיון נוסף מתמקדת בהסדר הטיעון שנעשה לגבי א' ממשרד התיירות. זהו הענין היחיד לגביו נחלקו הדעות: שופטי הרוב לא ראו להתערב בהחלטת היועץ המשפטי ואילו שופטי המיעוט קבעו כי יש להוציא צו החלטי לפיו על היועץ המשפטי לשוב ולשקול את עמדתו בענין העמדתו של משה קצב לדין  בענין א' ממשרד התיירות. הנה כי כן, במבט כולל עניין לנו בפסק דין העוסק במידת ההתערבות של בית משפט זה בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בהקשר של הסדר טיעון. אף העותרים ציינו כאמור כי פסק דינו של בית משפט זה נגע "לסבירות שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעריכת הסדרי טיעון". בשאלה הכללית של התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אין מקום לערוך דיון נוסף. יפים בהקשר זה דבריו של השופט ת' אור:

"פסק הדין מבוסס על המסקנה שלא נמצאה עילה להתערב בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי, כשהחליט שאין מקום להמשיך בהליכי חקירה והעמדה לדין נגד המשיב. הניסיון לייחס לבית המשפט קביעת הלכה חדשה בשאלת היקף ההתערבות של בית הדין הגבוה לצדק בהחלטות היועץ המשפטי, דינו להיכשל. בית המשפט הסתמך בפסק-דינו על ההלכות אשר השתרשו בפסיקה בשאלה זו [...]. בהסתמכו על הלכות אלה, ובהתייחסו להחלטת היועץ המשפטי ולשיקולים שהדריכו אותו בהחלטתו, הגיע בית המשפט למסקנה כי היא לא חרגה ממיתחם הסבירות בשל סטייה מהותית היורדת לשורשו של עניין, וכי, על-כן, אין הצדקה להתערבות בית המשפט העליון בהחלטתו. בית המשפט הדגיש בפסק הדין את הכלל, אשר נזכר גם הוא בפסקי הדין הנ"ל, שעל פיו אין בית המשפט שם עצמו במקום היועץ המשפטי, אלא בודק את החלטתו אם היא עומדת במבחן הסבירות כאמור, אפילו ייתכן כי הוא עצמו היה מחליט אחרת [...]. בנוקטו מבחנים אלה, הלך בית המשפט בדרך הסלולה של הפסיקה, וממילא לא היה בפסיקתו משום סטייה או חידוש מבחינה משפטית." (דנג"ץ 4742/93 פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז (5) 359, 366 ד (1993))

           ואכן בשאלה הכללית האמורה מצטטים שופטי הרוב ושופטי המיעוט את אותן הלכות ואין מקום להאריך. ואולם, העותרים טענו כי בענייננו עוסק פסק הדין גם ב"שאלה מרכזית וחדשה" המתמקדת במונח "ליבת המעשים העבריינים". האם מדובר בשאלה מרכזית חדשה? האם בפסק הדין נפסקה "הלכה" בעניין? לכך אעבור עתה.

ליבת המעשים העבריינים - פסיקה קודמת

5.        בכמה פסקי דין שקדמו לפסק הדין שניתן בפרשה זו עמד בית המשפט על הצורך בהקפדה על כך שהעובדות המתוארות בכתב האישום נשוא הסדר טיעון ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם כהוויתם. וכך אמרה השופטת ביניש ב- ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראלפ"ד נז (1) 577 , 606-605 (2002):

"על-פי מדיניות ראויה, מצווה התביעה להקפיד שהעובדות המתוארות בכתב-האישום ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם כהוויתם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, ובלבד שיש ראיות לתשתית העובדתית הנטענת. כלל זה הוא הבסיס הנדרש כדי שבית-המשפט לא יוטעה ועל-מנת שירשיע את הנאשם על-פי מעשיו ולא על-פי מסכת עובדתית שאינה משקפת את המציאות בהתאם לראיות שבידי התביעה (ראו לעניין זה דבריי בע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, [...] בעמ' 106-105). על-אף האמור אין להתעלם מכך ששיטת 'העונש הראוי' עלולה לעודד את הצדדים להגיע לידי הסכמה בדבר מסכת מלאכותית של עובדות כדי להשמיט ממנה היבטים מחמירים ולהבטיח מפני התערבותו של בית-המשפט לדחיית הסדר הטיעון"

           פסק דין זה בענין פלוני עסק בשאלה מתי יכבד בית המשפט הסדר טיעון שנערך בין התביעה לנאשם ומתי ידחה את ההסדר. בקטע המצוטט הזכירה השופטת ביניש דברים קודמים שאמרה, בפסק הדין בפרשת אנג'ל (ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 97 (1998)). בענין אנג'ל הודו נאשמים במסגרת הסדר טיעון בסיוע, אחרי שמלכתחילה הואשמו בביצוע עיקרי. השופטת ביניש קבעה שם, בעמ' 106-105 כי:

"ככל הנראה, כדי להציג דברים כהוויתם בפני בית-המשפט, וכדי לא לאבד מצביונם ומאופיים של מעשי המערערים, השאירה התביעה את תיאור העובדות בכתב-האישום על פי הגירסה המקורית, והמערערים אף הודו בהן.

בעשותה כן, פעלה התביעה כפי שהיא מצווה על פי מדיניות ראויה, תוך הקפדה על כך שעובדות האישום, כפי שנערכו בעקבות הסדר הטיעון, ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל. הטעם לכך ברור: ראוי הוא שבית-המשפט ירשיע נאשם בהתאם למעשיו, ולא על-פי מסכת עובדתית מלאכותית ופיקטיבית. אלא שככלל, ראוי גם שסעיפי העבירה המיוחסים לנאשם יהיו מותאמים לעובדות המתוארות בכתב-האישום. אין להתעלם מכך, כי בסופו של הליך נקבעת אחריותו המשפטית של הנאשם על פי סעיפי העבירה שבגינם הורשע."

           בפרשה מאוחרת יותר - הקרובה יותר לענייננו - בג"צ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, מר ערן שנדר (טרם פורסם, 23.9.2007) עתרה מתלוננת נגד הסדר טיעון שנעשה עם מי שנגדו התלוננה. היא טענה, בין השאר, כי כתב האישום לוקה באי סבירות קיצונית ביחס להיקף המעשים המצומצם שבכתב האישום המתוקן. השופט י' אלון קבע כי יש לדחות את העתירה; השופטת ארבל הצטרפה למסקנתו "לא בלב קל". בין השאר ציינה, תוך הפנייה לפסק דינה של השופטת ביניש בפרשת פלוני:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ