השופט ע' פוגלמן:
לפנינו עתירה לצו "הביאס קורפוס", במסגרתה מתבקשים אנו להורות על שחרורו של העותר ממעצר, בו הוא מוחזק, לטענתו, שלא כדין.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות ההליכים עד כה
1. העותר עומד לדין בבית המשפט הצבאי בשומרון בגין עבירות שעניינן חברות בהתאחדות בלתי מותרת ונשיאת משרה בה; סחר בציוד מלחמתי; ירי; גרימת מוות בכוונה וניסיון לגרימת מוות בכוונה; סיוע להנחת פצצה; ירי לעבר אדם ועבירות נוספות. העותר נעצר עד לתום ההליכים נגדו, ומעצרו הוארך מעת לעת, לתקופה מצטברת של שנתיים, עד ליום 11.5.2010. משפטו לא הסתיים בתוך תקופה זו ולפיכך, הגישה התביעה הצבאית ביום 2.5.2010 לבית המשפט הצבאי לערעורים באזור יהודה ושומרון (להלן: בית המשפט הצבאי לערעורים) בקשה להאריך את מעצרו לתקופה נוספת בת ארבעה חודשים. בשל תקלה שאירעה במזכירות בית המשפט, חל עיכוב בהעברת הבקשה להארכת מעצר לתגובת סניגורו של העותר. מכל מקום, תגובה זו הוגשה עוד בטרם הסתיימה תקופת מעצרו הקודמת של העותר ובעקבות התנגדות הסניגור להארכת המעצר המבוקשת, החליט המשנה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים ביום 11.5.2010 לקבוע את הבקשה לדיון במעמד הצדדים והורה על המשך מעצרו של העותר עד להכרעה בה. הדיון נקבע למועד מאוחר מיום 11.5.2010, היינו, לאחר סיום תקופת מעצרו של העותר.
2. ביני לביני, ביום 12.5.2010, הוגשה העתירה שלפנינו. בגדרי העתירה ובדיון על-פה שהתקיים ביום 13.5.2010 טען העותר, כי מעצרו הוארך בהעדרו; וכי נוכח כך שהמעצר אמור היה להסתיים ביום 11.5.2010 לא היתה לבית המשפט הצבאי לערעורים סמכות להאריך את המעצר מעבר למועד זה, מבלי שהעותר הסכים לכך ולחלופין, מבלי לקיים דיון בבקשת הארכת המעצר לגופה בנוכחותו עובר לסיום המעצר. על רקע כל אלה טען בא-כוחו של העותר כי שולחו מצוי במעצר בלתי חוקי. מנגד הדגישה באת-כוח המדינה במהלך הדיון, כי מעצרו של העותר הוארך עד לדיון בבקשת המעצר גופה ולא מעבר לכך, וכי ניתן יהיה לקיים את הדיון בהארכת מעצרו של העותר כבר באותו יום. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ניתן על-ידינו צו-על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ישוחרר העותר ממעצר לאלתר בשל החזקתו במעצר שלא כדין. בד בבד ציינו, כי בצו, כשלעצמו, אין כדי למנוע קיום הליכים משפטיים מיידיים בבית-הדין הצבאי וכי רשמנו לפנינו את הודעת המשיבה לפיה העותר יוזמן לדיון בהארכת מעצרו עוד באותו יום. דיון בבקשה להארכת מעצר התקיים בבית המשפט הצבאי לערעורים בו ביום, בנוכחות העותר. דיון המשך התקיים ביום 16.5.2010, בנוכחות העותר ובא-כוחו. ביום 18.5.2010 ניתנה החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים, בגדרה הורה בית המשפט על הארכת מעצרו של העותר לתקופה של שלושה חודשים נוספים, עד ליום 10.8.2010. בהחלטתו, עמד בית המשפט (כב' הנשיא, אל"מ א' משניות) על התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין וציין, בין היתר, כי אף בהנחה שהעותר היה עצור שלא כדין לפרק זמן מסוים, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להורות על המשך מעצרו, לאחר שנערך דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם. במקרה כזה, ציין בית המשפט, יש לשקול את "חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מסוכנותו, החשש להימלטותו מן הדין והגורמים להתמשכות ההליכים". לאחר ששקל שיקולים אלה על רקע נתוניו של המקרה שלפנינו הורה בית המשפט, כאמור, על הארכת מעצרו של העותר. יצוין, כי מאז ניתנה החלטה זו, הוארך מעצרו של העותר בשלושה חודשים נוספים שאמורים היו להסתיים ביום 10.11.2010 ולאחרונה הגישה התביעה בקשה נוספת להארכת מעצר לחודשיים נוספים מעבר לתאריך זה.
3. בכתב תשובה שהגישו המשיבים ביום 24.5.2010 הם הבהירו, כי מעתה ואילך דיונים בבקשות להארכת מעצר של נאשם אשר נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת לכדי שנתיים, ייערכו בנוכחות הנאשם, בכפוף לחריגים הקבועים בסעיף 51 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651) (להלן: הצו או הצו בדבר הוראות ביטחון)). המשיבים סבורים, כי אף אם בהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 11.5.2010 נפל פגם - ובעניין זה, אין, לעמדת המשיבים, צורך להכריע - הרי שפגם זה נרפא נוכח החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים בעניינו של העותר, אשר ניתנה לאחר דיון במעמד העותר ובא-כוחו. בנסיבות אלה, כך נטען, אין מניעה להורות על מעצרו של העותר ככל שמתקיימת לגביו עילת מעצר. על רקע נתונים אלה סבורים המשיבים כי העתירה שלפנינו התייתרה ודינה להידחות.
4. דיון בהתנגדות לצו על תנאי התקיים ביום 1.11.2010 ובמהלכו חזרו המשיבים על עמדתם כפי שהובאה בכתב התשובה. באת-כוח העותר סברה, כי עמדה זו איננה מייתרת את הצורך לדון בעתירה שלפנינו. לעמדתה, מתגובתם של המשיבים עולה כי העותר שהה במעצר בלתי חוקי במשך חמישה ימים, מיום 12.5.10 ועד ליום 16.5.10, המועד שבו הוכרעה לגופה הבקשה להארכת מעצרו ולהשקפתה, בנסיבות אלה, יש להחיל על מעצרו של העותר את הדין הנוהג ביחס למעצר בלתי חוקי שנעשה לפי חוק המעצרים. בהקשר זה היא טוענת, כי מקום בו לא הוארך מעצרו של נאשם הנתון במעצר למעלה מתשעה חודשים בידי בית המשפט העליון - המעצר פוקע מיידית; וכך יש להתייחס גם לסיטואציה דומה, שבה נאשם נתון במעצר שלא הוארך כנדרש לפי הוראותיו של הצו בדבר הוראות בטחון. תוצאה זו מתחייבת, לשיטתה, מכך שעסקינן בזכותו היסודית לחירות של נאשם שדינו טרם נגזר. באת-כוח העותר מוסיפה ומציינת כי משרצף המעצר נקטע ביום 12.5.2010, לבית המשפט הצבאי לערעורים לא היתה סמכות להאריך את המעצר. סמכות זו, כך הטענה, היתה בידי בית המשפט הצבאי באזור יהודה והשומרון, שאליו היתה צריכה התביעה הצבאית להגיש את הבקשה להארכת מעצרו של העותר. באת-כוח העותר המשיכה וטענה, כי נוכח כך שהחלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים ניתנה בחוסר סמכות כאמור, העותר נתון עד עצם היום הזה במעצר בלתי חוקי ויש להורות על שחרורו באופן מיידי ולאלתר.
5. בתגובה לדברים אלה טענה המדינה, כי בין הסדר הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) לבין הסדר הארכת מעצר הקבוע בצו בדבר הוראות ביטחון - קיים הבדל מהותי. לשיטתה, בעוד שלפי חוק המעצרים, אדם שמעצרו לא הוארך ישוחרר אוטומאטית, הרי שעל-פי הצו, גם בתום תקופת המעצר הראשונית של שנתיים (להלן: תקופת המעצר הראשונית) המעצר אינו פוקע וההחלטה בעניין זה מסורה לשופט שעניינו של הנאשם יובא בפניו. בהמשך נטען, כי התכלית המונחת בבסיס מסירת סמכות הארכת המעצר לבית המשפט הצבאי לערעורים היתה לאפשר פיקוח של ערכאת הערעור על משך התנהלות המשפט בערכאה הדיונית. לעמדת המשיבה, טענת בא-כוח העותר לפיה בענייננו הסמכות להאריך את המעצר היתה מסורה לערכאה הדיונית - אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו או עם לשונו של הצו. המשיבים טוענים כי הסמכות להארכת מעצר הוקנתה בצו לבית המשפט הצבאי לערעורים. עוד נטען מפי המשיבים, כי אף אם בהליך מעצרו של העותר נפל פגם אין בכך כדי לחייב את שחרורו המיידי ממעצר. לעמדתם, אף בהינתן קיומו של פגם כאמור, יש לבחון אותו על רקע מכלול נסיבות העניין; ובמקרה שלפנינו, בין היתר, על רקע חומרת העבירות המיוחסות לעותר והעובדה שמשפטו עומד בפני סיום.
דיון והכרעה
מעצרו של נאשם לפי צו בדבר הוראות בטחון ולפי חוק המעצרים
6. לצורך הדיון בטענות הצדדים נביא, בראשית הדברים, את סעיפיו של הצו בדבר הוראות הביטחון החולשים על מעצרו של נאשם. סעיף 43 קובע לאמור:
מעצר עד תום ההליכים
|
הוגש כתב אישום יהיה שופט מוסמך להורות על מעצרו של הנאשם עד לסיום משפטו.
|
על כך מוסיף סעיף 44 לצו:
מעצר טרם הכרעת דין
|
נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטברת לכדי שנתיים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, יובא עניינו לפני שופט של בית המשפט הצבאי לערעורים.
השופט ידון בעניינו של הנאשם ויורה על שחרורו, בתנאים או ללא כל תנאי, אלא אם כן סבר השופט, כי נסיבות העניין, לרבות חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מסוכנותו, החשש להימלטותו מן הדין והגורמים להתמשכות ההליכים, אינן מצדיקות את שחרורו.
|