בג"ץ ביטל פס"ד רבני - בית הדין לא החיל את חזקת השיתוף בנוגע לדירת מגורים

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו עתירה לביטול פסקי דינם של בתי הדין הרבניים אשר דנו בחלוקת הרכוש לאור גירושיהם של העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב).

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   1.        העותרת והמשיב נישאו זה לזה בשנת 1959 ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1963 נרכשה דירת המגורים של בני הזוג ונרשמה על שם המשיב בלבד. עד 1982 התגוררו בני המשפחה בדירה זו. בשנת 1982 עזבה העותרת את הדירה יחד עם שתי בנותיה הקטינות ועברה להתגורר בנפרד מהמשיב. סמוך לאחר הפרידה הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות. המשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה לראיית הילדות ותביעה לשלום בית, ולחלופין הכרזה על העותרת כמורדת. לאחר מספר שנים של התדיינויות בנושא הכרזת העותרת כמורדת הגיש המשיב לבית הדין הרבני תביעת גירושין נגד העותרת וכרך בה את ענייני הרכוש. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על דירת המגורים. המשיב טען כי הדירה נרכשה מכספו בלבד ולפיכך היא רכושו הבלעדי. לעומתו טענה העותרת כי אימה שילמה שליש ממחיר הדירה.

2.        ביום 26.4.94 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין האזורי בו נקבע כי העותרת לא השקיעה בדירה כלל והדירה אף לא רשומה על שמה. לפיכך הוחלט כי על בני הזוג להתגרש וכי הבעל ישלם לעותרת 15 אלף ש"ח תמורת כל תביעותיה. העותרת לא הופיעה לסידור הגט שנקבע ובעקבות כך החליט בית הדין הרבני להתיר למשיב לשאת אישה שנייה לאחר שהמשיב השליש גט והפקיד לזכות העותרת 15 אלף ש"ח. העותרת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי בדבר בעלותה במחצית הדירה. בית המשפט דחה את התביעה על הסף בקובעו כי מדובר בתקיפה עקיפה של פסק הדין. במסגרת ערעור לבית משפט זה הסכימו הצדדים כי העותרת תפנה בערעור לבית הדין הרבני הגדול והמשיב יסכים למתן ארכה להגשת הערעור. הערעור שהוגש על-ידי העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 24.7.96. לעניין הדירה נקבע כי הוברר כי היא נרכשה מדמי הפיצויים שקיבל המשיב בגין תאונה שאירעה לו לפני הנישואין ולפיכך חזקת השיתוף לא חלה.

3.        בעקבות פסק דין זה הגישה העותרת את עתירתה הראשונה לבית משפט זה כשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בפסק הדין שניתן ביום 29.3.99 הוחלט על ביטול פסקי דינם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול. השופט זמיר קבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן בחוסר סמכות לאחר שניתן על-ידי הרכב בהשתתפות דיין שלא נטל חלק בדיון עצמו. בטלות פסק דין זה חייבה גם את בטלותו של פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. השופט אריאל שהצטרף לפסק דינו של השופט זמיר אף ציין כי לא שוכנע שבית הדין הרבני הגדול אכן פסק בעניין הרכוש לפי הלכת השיתוף, וכי נראה כי לעותרת לא ניתנה אפשרות נאותה להביא את העובדות המלאות בפני בית הדין. גם השופטת (כתוארה אז) ביניש הוסיפה והעירה כי הצדדים מסכימים כי חלק מתמורת הדירה מומנה מכספי הפיצויים של המשיב, אך ישנה ביניהם מחלוקת לגבי מקורם של אמצעי המימון הנוספים. מחלוקת זו לא התבררה בפני ערכאות בית הדין ולא נקבע האם יש במקורות מימון אלו לסתור את הלכת השיתוף, וזאת למרות שמדובר בדירת מגורים שנרכשה לאחר ארבע שנות נישואין, שמדובר בנישואין ראשונים לבני הזוג, וכי הדירה שימשה למגורי הזוג וילדיהם במשך כ-20 שנה.  

4.        לאחר מתן פסק הדין בעתירה פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון בענייני הרכוש, והעותר פנה לבית הדין הרבני אשר קבע אף הוא דיון בסוגיה זו. יוער כי בינתיים אף התייצבה העותרת לקבלת הגט שהושלש עבורה. למרות בקשתה של העותרת לעכב את הדיון בבית הדין הרבני עד להכרעה בשאלת הסמכות נתן בית הדין ביום 4.7.99 פסק דין נוסף בענייני הרכוש, ללא התייצבות העותרת לדיון, אשר קבע הפעם כי העותרת זכאית מאת המשיב ל-15 אלף דולר. ערעור לבית הדין הרבני הגדול נדחה אף הוא. ביום 3.2.02 פנתה העותרת פעם נוספת לבג"ץ, שם הוסכם כי העותרת תפנה לבית הדין האזורי בבקשה לבטל את פסק דינו ולדון מחדש בסכסוך הרכושי לגופו תוך שמיעת ראיות בעניין. העותרת אכן הגישה תביעה כזו ונקבע ההרכב המקורי לדון בעניין. העותרת פנתה שוב לבג"ץ לאחר שבמשך זמן רב לא נקבע מועד לדיון. לאחר העתירה אכן נקבע מועד כזה ולאחר דיון אחד שנערך ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ביום 8.8.05.

פסק דינו של בית הדין האזורי

5.        באשר לדירת המגורים של בני הזוג נקבע כי לעותרת אין כל זכויות בה. נקבע כי הדירה נרכשה בשנת 1963 ונרשמה על שם המשיב בלבד. בסוף שנת 1980 שופצה הדירה ונסגרה מרפסת לטובת מגורי הבת. בית הדין סקר את הגרסאות השונות של הצדדים לעניין מקורות המימון של הדירה, וקבע כי המשיב הביא מסמכים רבים להוכחת טענותיו בעוד שהעותרת לא הביאה בדל ראיה המוכיחה את טענותיה בעניין. בית הדין אף ציין כי לו היתה העותרת משלמת חלק ממחיר הדירה, היתה מתעקשת כי הדירה תירשם גם על שמה, דבר שלא נעשה. לא הוכח גם שהדירה מומנה בחלקה מחסכונות משותפים, כפי שטענה העותרת. המשיב הוא זה שעבד שבע שנים טרם הנישואין וחסך כסף, ולאחר הנישואין עבד פחות בגלל התאונה שעבר. העותרת טוענת כי עבדה חצי שנה בלבד, תקופה שאינה מספיקה לחיסכון כספים. עוד נקבע כי לא הוכחה טענת העותרת כי היא היתה שותפה בתשלום החזר המשכנתא. מנגד הוכח כי המשיב מכר לבן אחיו דירה אחרת שהיתה ברשותו כחצי שנה לאחר רכישת דירת מגורי בני הזוג, ולטענתו כספי דירה זו מימנו את החזרי המשכנתא. עוד ציין בית הדין כי העותרת עזבה את הבית למשך שנה וחצי בתקופה בה שולמה המשכנתא. לפיכך התקבלה טענת המשיב לפיה הדירה מומנה ממקורותיו העצמיים מהתקופה שטרם הנישואין ולפיכך נרשמה הדירה על שמו בלבד.

6.        מכאן פנה בית הדין לבחינת תחולתה של הלכת השיתוף על המקרה. בית הדין הפנה לדבריו של בית הדין הרבני הגדול לפיהם הלכת השיתוף אינה רלוונטית למקרה זה שכן הדירה נרכשה מכספי הפיצויים של המשיב בעקבות תאונה שעבר טרם הנישואין, שאין לעותרת חלק בהם, וזאת ניתן ללמוד גם מחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). הובא טעם נוסף שעניינו במרידת העותרת וסירובה לקבל גט במשך שנים רבות, התנהגות שאינה מצדיקה "לזכותה בפרס". עוד הוסיף בית הדין כי כאשר באים לייחס לצדדים כוונה מכללא יש לעשות זאת על רקע התפיסות והנורמות המשפטיות ששררו באותה תקופה. בתקופה בה מדובר היה אדם רושם נכס על שמו על מנת להצהיר כי הוא שייך לו ואין הוא מעוניין לשתפו עם בן זוגו. כן צוין כי העותרת לא חתמה על המשכנתא על הדירה, לא כלווה ולא כערבה. לבסוף ציין בית הדין כי העותרת העלתה את טענת חזקת השיתוף רק 12 שנה לאחר שעזבה את הבית.

7.        טעם שלישי מפי בית הדין לאי חלוקת הדירה בין בני הזוג התבסס על טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לחלק את הזכויות בדירה. בין טעמים אלו מנה בית הדין את עזיבתה של העותרת את דירת בני הזוג פעמיים; עזיבת הבית אחרי תכנון וללא הודעה מוקדמת; ריקון הבית מתכולתו על-ידי העותרת. התנהגות זו של העותרת מצביעה על יחסים שאין בהם הרמוניה ואין בהם להקנות זכויות ממוניות מכוח חזקת השיתוף. טענות האלימות מפי העותרת נמצאו כלא נכונות.

8.        בית הדין הוסיף ודחה את תביעת העותרת לקבלת דמי שכירות ראויים עבור שימוש המשיב בדירת המגורים. בית הדין נימק החלטה זו ראשית בכך שנקבע כי לעותרת אין זכויות בדירה, ושנית מאחר שנקבע שהינה מורדת. כן נדחתה תביעתה לשיתוף בדירה בנתניה שנקנתה על-ידי המשיב לאחר שנישא בשנית מכספים משותפים של העותרת והמשיב. בית הדין קבע כי העותרת לא הוכיחה שכספיה מימנו דירה זו ולא כספי אשתו השניה של המשיב כפי שהוא טען. בתביעה הכספית נקבע שהעותרת זכאית ל-15,000 ש"ח. כן חייב בית הדין את העותרת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית הדין הגדול

9.        הערעור שהוגש על-ידי העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 19.9.06. נקבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס היטב ואינו מעלה כל טענה חדשה על אלו שהועלו בעבר על-ידי העותרת.

טענות העותרת

10.      טענתה העיקרית של העותרת הינה שבית הדין הרבני התעלם מחזקת השיתוף ומהלכות בית משפט זה כיצד ליישם אותה. העותרת מציינת כי המשפט העברי אינו מכיר בחזקת שיתוף והבעלות בו נגזרת ממצב רישום הנכסים. לטענת העותרת חזקת השיתוף חלה למצער על דירת המגורים של בני הזוג, ועל המשיב הנטל לסתור חזקה זו. לטענתה, המשיב לא סתר את החזקה ולא הוכיח את טענותיו מלבד אמירות בעלמא שאינן מגובות בראיות. כן היא טוענת כי העובדה שלא השקיעה כספים בדירה אין בה כדי לסתור את חזקת השיתוף. לטענתה, אף המשיב עצמו מודה כי רק חלק מתמורת הדירה נרכשה מכספי הפיצויים שניתנו לו. מעבר לכך, המשיב לא הציג כל ראיה המוכיחה שהדירה אכן נקנתה בכספי הפיצויים. העותרת מדגישה כי מדובר בדירה שנרכשה במהלך הנישואין וכי הצדדים התגוררו בה למעלה מ-20 שנה, ושם גידלה העותרת את ילדי בני הזוג. עוד מלינה העותרת על כך שלא חולקו יתר הכספים שנצברו במהלך הנישואין וכן הזכויות בדירה בנתניה. העותרת מוסיפה ומדגישה כי שאלת האשמה בפירוק הנישואין אינה רלוונטית להחלת חזקת השיתוף. גם תקופת הפירוד אינה רלוונטית לכך. העותרת מציינת כי חזקת השיתוף חלה עוד בשנות השמונים, ואף לפני כן, וודאי כאשר דובר בדירת המגורים של הזוג.

11.      באשר לשיהוי בהגשת העתירה מסבירה העותרת כי הוא נעוץ בנסיבותיה האישיות, גילה המתקדם, מצבה הבריאותי, ומצבה הכלכלי הקשה שאילץ אותה לחפש זמן רב אחר מקורות מימון לאגרת בית המשפט ולשכר טרחה.

טענות המשיב

12.      המשיב טוען תחילה כי העתירה לוקה בשיהוי רב לאחר שהוגשה למעלה משנה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. לאור העובדה שההליכים בין הצדדים מתנהלים במשך כ-25 שנים סבור המשיב כי יש ליתן משקל רב לטענת השיהוי במקרה זה. המשיב טוען כי לא נותרו לו כל כספים משותפים מתקופת הנישואין של בני הזוג, וכי הדירה בנתניה נרכשה מכספי אשתו השניה. המשיב טוען כי חזקת השיתוף לא חלה על דירת המגורים וכי העותרת לא מעלה כל טענה הראויה להתערבות בית משפט זה. לטענתו, דירת המגורים נרכשה מכספיו בלבד, כספי הפיצויים שקיבל בעקבות תאונת עבודה, חסכונות שהיו לו ודירה שהיתה לו לפני הנישואין ומכר אותה. עוד טוען המשיב כי העותרת לא עבדה במהלך נישואיהם מלבד תקופה קצרה מאוד, וכן לא היה לבני הזוג חשבון בנק משותף. השיפוץ בדירה היה מינורי.

טענות היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים