בג"ץ: בהיעדר נסיבות חדשות על המדינה לכבד את הסדר הטיעון בפרשת רצח אביב אילוז ז"ל

השופטת מ' נאור:

           לפנינו עתירה של יחיא טורק, נאשם במשפט פלילי, ושל הסנגוריה הציבורית נגד החלטתו של פרקליט המדינה לחזור בו מהסדר טיעון חתום שנעשה עם העותר ביום 3.10.2010 באישורה של פרקליטת מחוז תל אביב עו"ד דוד, ובאישורו של המשנה לפרקליט המדינה (פלילי) עו"ד יהושע למברגר. העותר הואשם בעבירת רצח של הילד אביב אילוז ז"ל, ניסיון לרצח של אביו, אשר אילוז, ובעבירות נוספות. החלטתו של פרקליט המדינה לבטל את הסדר הטיעון היא העומדת במרכזה של העתירה הנוכחית.

           נעמוד תחילה על עובדות הפרשה, המתנהלת מזה שנים ארוכות, אשר הובילו לחתימת הסדר הטיעון, ובהמשך, כאמור, לביטולו. הכול כפי שיפורט עתה.

רקע עובדתי

1.        באפריל 1999 ארע פיצוץ עז בחניה של בית בראשון לציון כתוצאה מהצמדת מטען חבלה לרכב. הילד אביב אילוז ז"ל נהרג מהפיצוץ. אביו, אשר אילוז (המשיב 4 בעתירה שלפנינו) נפצע קשה (להלן: פרשת אילוז). באותו שלב חקירת המשטרה העלתה חרס.

2.        ביוני 2002 נפגשה המשטרה עם העותר שלפנינו, כשהעותר היה מאושפז בבית חולים, לאחר שנורה. העותר סיפר למשטרה כי אחיו כמאל וסמי תורק הם שירו בו, וציין כי הוא החליט לשתף פעולה עם המשטרה. כתוצאה מכך נחתם עם העותר הסכם עד מדינה ראשון, והוא אמור היה להעיד נגד אחיו (להלן: ההסכם הראשון). בקרב החוקרים התעורר חשד כי העותר היה מעורב גם בפרשת אילוז. בחקירתו בנוגע לפרשת אילוז הודה העותר בפני החוקרים בחלקו בהכנת מטען הנפץ שהביא למותו של אביב אילוז והוא חשף את זהותם של השניים האחרים בפרשה - ביאליק וגילקרוב. בהמשך, באוגוסט 2002, הוגש נגד העותר כתב האישום בו הואשם ברצח אביב אילוז, בניסיון לרצוח את אשר אילוז ובעבירות נוספות. העותר כפר בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו בפרשה זו. בנוסף, העותר אף הודיע כי הוא חוזר בו מכוונתו להיות עד מדינה במשפטם של אחיו כפי שהתחייב בהסכם הראשון. על רקע החשיבות שיחסה המדינה לעדותו של העותר אותה הסכים לתת במסגרת ההסכם הראשון ומתוך חשש לאי התממשות הסכם עד המדינה הראשון, המדינה החליטה, באותו שלב, להרחיב את הסכם עד המדינה עם העותר גם על פרשת אילוז, והובטח לעותר כי התיק נגדו בפרשת אילוז ייגנז אחרי שיעיד במשפטם של אחיו. נחתם אפוא עם העותר הסכם עד מדינה שני (להלן: ההסכם השני). לאחר חתימתו חזר העותר ומסר הודאות מפורטות באשר לחלקו בפרשת אילוז. 

3.        אחיו של העותר עתרו לבית משפט זה לבטל את מעמדו של העותר כעד מדינה. עתירתם נדחתה (בג"ץ 4085/03, תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 16.3.2003) (להלן: בג"ץ 4085/03)). מאוחר יותר בוטלו על ידי המדינה הסכמי עד המדינה עם העותר עקב הפרתם על ידי העותר, והפעם העותר הגיש עתירה כנגד ביטולם (ראו: בג"ץ 8695/03, תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(2) 389 (2003)). נמנענו מלהתערב גם בהחלטה זו, ומשפטו של העותר הוסיף להתנהל בבית המשפט המחוזי.

4.        במרץ 2004 כפר העותר במיוחס לו בפרשת אילוז. הוא ניהל משפט זוטא וטען כי ההודאות שמסר במסגרת הסכם עד המדינה השני - אינן קבילות. בית המשפט קיבל את טענתו וזיכה את העותר מעבירות רצח, ניסיון לרצח והיזק בחומר נפיץ, אך הרשיעו בעבירות אחרות.

5.        המדינה הגישה ערעור על זיכויו של העותר, והמערער מצידו הגיש ערעור על הרשעתו בעבירות האחרות. שמיעתם של שני הערעורים אוחדה (ע"פ 1292/06,  1309/06 תורק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2009)). בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה, והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי תוך הוראה שישוב ויבחן את שאלת קבילותן ומשקלן של ההודאות שניתנו על ידי העותר לאחר חתימת הסכם עד המדינה השני, וישלים את הכרעת דינו. ערעורו של העותר נמחק בשלב זה , ונקבע כי לשני הצדדים תהיה זכות ערעור על פסק הדין החדש שיינתן בבית המשפט המחוזי. עתירה שהגיש העותר לקיום דיון נוסף - נדחתה (דנ"פ 6315/09 יחיא תורק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010)).

6.        לאחר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי ובמקביל לדיונים שהתנהלו בפניו, נוהל בין הצדדים משא ומתן לסיום התיק במסגרת הסדר טיעון. ואכן, ביום 3.10.2010 נחתם הסדר טיעון עם העותר. בהסדר הטיעון סוכם שהעותר יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ושני הצדדים יעתרו במשותף להטלת עונש מאסר של 15 שנות מאסר בפועל. בהסכם צוין, ולכך אשוב, כי כל עוד לא מילא הנאשם את חלקו והודה, רשאית המדינה לחזור בה מן ההסדר. ביום 10.10.2010 הודיעו באי כוח הצדדים לאב בית הדין כי יש ביניהם הסדר טיעון, בלא לפרטו, וביקשו לקבוע מועד בנוכחות העותר בו יוצגו ההסכמות. תשעה ימים לאחר מכן הודיעה המדינה לבית המשפט כי פרקליט המדינה, משה לדור, מבקש לערוך בדיקה נוספת של ההסדר. המדינה ביקשה דחייה לצורך גיבוש עמדתה. באותה הודעה הודיעה המדינה גם כי בכוונת המתלוננים בתיק לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההסדר, וכי הפרקליטות מבקשת שלא להציג את ההסדר כדי לאפשר את הגשת העתירה.

7.        הדיון הבא התקיים במהלך שביתת הפרקליטים ביום 15.12.2010. בדיון זה הגיש בא כוח המערער את הסדר הטיעון לבית המשפט בהיעדר התביעה. כבר כאן אומר שלדעתי היה זה בגדר ניסיון ל"מחטף" כיוון שבא כוח העותר ידע על כך שפרקליט המדינה שוקל לחזור בו. לדידי, מניסיון "מחטף" זה יש להתעלם כליל. העותר אינו יכול לבסס כל טענה על כך שההסדר הוצג על ידו לבית המשפט וזאת כאשר ידע שהוא עדיין נמצא תחת בחינה של פרקליט המדינה. בית המשפט קבע, ובצדק, כי יש לשמוע את עמדת הפרקליטות לגבי ההסדר. בסופו של דבר, ולאחר סיומה של שביתת הפרקליטים, הודיעה המדינה לבית המשפט ביום 21.12.2010 כי פרקליט המדינה ערך בחינה נוספת של עמדת המאשימה, והחליט, על דעת המשנה לפרקליט המדינה (פלילי) ועל דעת מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות שלא להציג את ההסדר בפני בית המשפט, אלא להמשיך ולנהל את ההליכים על פי כתב האישום המקורי התלוי ועומד נגד המערער. נגד החלטתו זו של פרקליט המדינה הוגשה כאמור העתירה שלפנינו.

8.        העותרים טוענים, בקליפת אגוז, כי החלטת פרקליט המדינה לבטל את הסדר הטיעון היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, בהיותה פוגעת בזכותו החוקתית של העותר להליך הוגן, ובשל כך שהיא פוגעת באופן בלתי סביר בציפיותיו של העותר ובהסתמכותו, כמו גם באינטרס הציבורי שבקיום הסכמים על ידי המדינה. העותרים מוסיפים שההחלטה פוגעת גם באמון הציבור בפרקליטות ומבקשים שנורה למשיבים לעמוד מאחורי הסדר הטיעון.

דיון והכרעה

9.        נקדים ונציין כי המתלוננים בפרשת אילוז, הוריו של אביב אילוז (המשיבים 4 ו-5) לא הגישו לעתירה תגובה מקדמית, וגם לא התייצבו לדיון שנקבע לדיון בה ביום 28.2.2011. המשיבים 1-3, באמצעות בא כוחם עורך דין בן אור, הסכימו לראות את הדיון שהתקיים בעתירה במועד הנזכר כאילו הוצא צו על תנאי.

10.      נזכיר כי הרקע שהוביל את הצדדים לחתימה על הסדר הטיעון בענייננו, היה, בין היתר, הסיכונים והסיכויים שהוצגו בפניהם בפסק דינו של בית משפט זה בערעור לעניין המשך ההליך. נזכיר גם כי בית משפט זה הצביע על היעדר עקביות בעמדתה של המדינה (בעניין זה יש פירוט מתומצת בפסק הדין בדיון הנוסף). הצדדים נמנו והתכנסו והגיעו בסופו של דבר להסדר טיעון לפיו יורשע המערער בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לניסיון לרצח, וסיוע להחזיק בחומר נפיץ ויידון ל-15 שנות מאסר. ההסדר נחתם על ידי הפרקליטה הממונה על דעת פרקליטת המחוז, והועבר לבא כוח העותר. צוין בו, בין השאר, כמקובל כי "ההגנה מודעת לכך שהתביעה יכולה לחזור בה מהמוסכם בכל עת, עד לרישום הודאת הנאשם בפרוטוקול בית המשפט". כזכור, בהמשך הדברים הודיעה המדינה לבית המשפט כי פרקליט המדינה שוקל מחדש את ההסדר, ובסופו של דבר הודיעה הפרקליטות כי המשפט יימשך כמתוכנן, דהיינו שהמדינה חוזרת בה מההסדר. 

11.      השאלה היא, כאמור, אם יש מקום להתערבותנו בהחלטתו זו של פרקליט המדינה. אציע לחברי להשיב בחיוב על שאלה זו. אם תישמע דעתי נעשה צו החלטי לפיו על המדינה לכבד את הסדר הטיעון שנחתם ביום 3.10.2010 ועליה להציגו בפני בית המשפט.

12.      מעיון בתגובת המדינה לעתירה הנוכחית עולה כי לפני מתן החלטתו של פרקליט המדינה לא היו נסיבות חדשות שלא היו בעת חתימת ההסדר, ולא התגלו כל עובדות חדשות. מה שארע הוא, בפשטות, הערכה מחודשת של נסיבות העניין על ידי פרקליט המדינה. הערכה מחודשת זו נעשתה בעקבות פנייה של נציגים בכירים במשטרה שביקשו מפרקליט המדינה לשקול מחדש את ההסדר, וכן הבהרה כי בני משפחת אילוז מתכוונים לעתור לבג"ץ נגד ההסדר. שינוי העמדה בעניין הסדר הטיעון נובע כל כולו מהערכה נוספת של קשת השיקולים הרלבנטיים על ידי פרקליט המדינה וצוותו.

13.      העקרונות לעניין חזרה של התביעה מהסדר טיעון בשיטתנו הותוו בפרשת ארביב שהיתה ועודנה ההלכה המחייבת. (בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מ(2) 393 (1986) (להלן: עניין ארביב)) בעניין ארביב לא הוכרע מהו המודל הנכון לסיווגו המשפטי של הסדר הטיעון, ואולם יהא אשר יהא המודל, לדעתי לפי העקרונות המשפטיים שנקבעו בפרשה זו יש מקום להתערבות בהחלטת פרקליט המדינה. דומה שלבו של פסק הדין בפרשת ארביב הוא בפסקה הבאה, אותה אביא כלשונה, תוך הדגשת קטע הנוגע לטעמי לענייננו:

"15. עמדתי על מספר שיקולים - אמינות השלטון, הגשמת הדין הפלילי, אינטרס הנאשם - אשר יש לקחתם בחשבון בקביעת אינטרס הציבור, המצדיק השתחררות מעיסקת טיעון. אכן, אינטרס הציבור אינו רק בהעמדת עבריינים לדין. אינטרס הציבור הוא גם באמינות השלטון ורשויות התביעה. אינטרס הציבור הוא גם בשמירה על אינטרס הנאשם. שיקולים אלה כולם מובילים לעתים לתוצאה אחת. מקרה זה פשוט הוא, ולרוב אינו מעורר קשיים. אך לעיתים קרובות עשויים השיקולים הנזכרים להוביל לתוצאות שונות. במצב דברים זה יש לתת לשיקולים השונים את משקלם הראוי, ויש לאזנם על-פי משקלם. בעניין זה ניתן להצביע על קשת של אפשרויות, היוצרת מצבים שונים ומגוונים בעלי משקל סגולי שונה. מנקודת מבטו של הנאשם, לא הרי פגיעה בו, כל עוד לא עשה דבר כדי לשנות את מצבו (אינטרס הציפייה), כהרי פגיעה בו, כאשר נקט פעולות מצדו (אינטרס ההסתמכות). מנקודת מבט המדינה כתובעת, לא הרי המקרה, שבו לא חל כל שינוי בנסיבות (פרט לשינוי בדעתו של תובע או חילופי תובעים), כהרי המקרה, שבו חלו לאחר עיסקת הטיעון שינויים במערכת העובדתית הידועה לתובע. כמו כן יש מקום להתחשב מנקודת מבט התביעה במהותה של העבירה ובמידת חומרתה. אכן, בקצה אחד של הקשת מצויים המקרים, שבהם הנאשם מילא את מלוא חלקו בעיסקת הטיעון, ואילו מבחינת התובע לא חל כל שינוי בנסיבות. במצב דברים זה אין, בדרך כלל, אינטרס ציבורי בהשתחררות מעיסקת הטיעון (ראה   State v. Kuchenreuther (1974)). נהפוך הוא: האינטרס הציבורי, המבוסס על הצורך להבטיח את אמון הציבור במערכת השלטונית ועל הצורך להבטיח הגינות והגנה על האינטרסים של הנאשם, מחייב קיום ההבטחה, הכלולה בעיסקת הטיעון (ראה: Santobello v. New York (1971)). בקצה האחר של הקשת מצויים המקרים, שבהם הנאשם טרם מילא את חלקו בהסכם, ואילו מבחינת התובע חלו שינויים מהותיים בנסיבות, כגון שנתגלה חומר ראיות חדש, שיש בו כדי לבסס לכאורה אישום חמור הרבה יותר כנגד הנאשם. במצב דברים זה עשוי להתקיים אינטרס ציבורי בהשתחררות מעיסקת הטיעון. אינטרס זה מתבסס בעיקרו על הצורך להגשים את המשפט הפלילי מזה ועל העדר פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנאשם מזה.  בין שני קצוות אלה מצויים מצבים שונים ומגוונים, שבהם האינטרסים השונים באים לידי התנגשות. כך, למשל, ניתן לתאר מצב דברים, שבו הנאשם טרם מילא את חלקו (אינטרס ציפייה בלבד), ומבחינת התביעה לא חלו כל שינויים בנסיבות האובייקטיביות, פרט למחשבה מחודשת של התביעה או לשינוי בהרכב האישי. במצב דברים זה יש ליתן משקל מיוחד לאינטרס הציבורי באמינות השלטון, ובדרך כלל אין לאפשר לתביעה לחזור בה מעיסקת הטיעון (ההדגשה אינה במקור מ' נ') (ראה: Cooper). אכן, המצבים הקשים ביותר הם אלה, שבהם חלו שינויים הן אצל הנאשם (אינטרס ציפייה ממושך;מסירת מידע לשלטונות ביחס לנאשמים אחרים; הודאה באישומים) והן אצל התובע (התגלו עובדות חדשות, הנאשם הורשע בעבירה אחרת). האינטרס של הנאשם (בעיקר אינטרס ההסתמכות) מצדיק שמירה על עיסקת הטיעון. האינטרס של המשפט הפלילי מצדיק השתחררות מהעיסקה. במצב דברים זה יהא על התובע להעריך את משקלו של האינטרס האחד לעומת משקלו של האחר, תוך עימות בין השניים. כך, למשל, ניתן להצדיק השתחררות מעיסקת טיעון, אם השינוי אצל הנאשם הוא פחות ערך (ציפייה של מספר ימים בלבד), ואילו שינוי הנסיבות הוא רב ערך (מידע חדש המסבך את הנאשם בעבירה חמורה). בקביעת משקלות אלה על התובע להיות מודרך על-ידי העיקרון, כי בצד האינטרסים של הנאשם מזה ושל המשפט הפלילי מזה קיים אינטרס ציבורי נוסף, המתמקד באמינות השלטון"