חטיב נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי.
2. כפי שעולה מן הבקשה, המבקש הינו המחזיק במגרש בשטח של כ-2,000 מ"ר שנמצא באדמות קלנסווה. המבקש יצק רצפת בטון בשטח של כ-80 מ"ר והציב מעל הבטון 2 מבנים ניידים לצורכי שימוש למטרות אישיות.
3. ביום 15.5.17 הוצא על-ידי המשיבה צו הריסה מנהלי בהקשר לשני המבנים בשטח של כ-40 מ"ר, רצפת הבטון בשטח של כ-80 מ"ר, גדר בלוקים באורך של כ-25 מ"ר וגובה 1.2 מ'.
4. ביום 10.7.17 התקיים בפניי דיון בנוכחות הצדדים, במסגרתו טען כל צד טענותיו והעידו בפניי המבקש ומר אביהו רם, מפקח בוועדה (להלן: "המפקח").
5. בדיון הצעתי לצדדים להסכים למחיקת הבקשה לביטול הצו בכפוף לעיכוב ביצוע מועד צו ההריסה השיפוטי.
6. ביום 20.7.17 התקבלה הודעת ב"כ המבקש לפיה הביע המבקש הסכמתו להוצאת שני המבנים הניידים מהמקרקעין. ב"כ המבקש סירב להריסת הרצפה מבטון ועמד על טיעוניו לפיהם הרצפה אינה חלק מהמבנים הניידים.
7. בהחלטתי מיום 20.7.17 הוריתי למבקש להרוס או להוציא מן השטח את שני המבנים הניידים בשטח של כ-40 מ"ר, בתוך חודשיים.
8. החלטתי זו מתייחסת לרצפת הבטון בלבד.

טענות הצדדים

9. ב"כ המבקש עתר לביטול צו ההריסה המנהלי וטען:

• א. לא התקיים שימוע כדין – המשיבה לא ערכה למבקש שימוע ולא התריעה בפניו כי בכוונתה להוציא צו הריסה מנהלי.
• ב. אכיפה סלקטיבית – המבקש טוען כי אינו מבין מדוע "נבחר באופן אקראי" להפעלת סמכות המשיבה להוצאת צו הריסה מנהלי, כאשר בסביבתו של המבקש קיימים מבנים רבים שנבנו ללא היתר לרבות בניינים לתעשייה, מסחר וגני אירועים.

10. ב"כ המשיבה בתגובתו להחלטתי מיום 20.7.17, עתר כי בית המשפט יקבע כי צו ההריסה המנהלי חל גם רצפת הבטון. לשיטתו, לא ניתן לראות במשטח הבטון משום בניה העומדת בפני עצמה. בנוסף, משטח הבטון אינו נמצא במקום "זמן רב", כפי שטוען ב"כ המבקש, אלא שבנייתו הסתיימה בסמוך למועד העמדת המבנים הניידים עליו.

דיון והכרעה

11. בהקשר לעריכת השימוע – אין מקום לקבל טענה זו. עסקינן בצו שהוצא לפי הוראות סעיף 238א לחוק, צו אשר אינו מופנה כנגד אנשים אלא מכוון כנגד בניין חורג שהוקם שלא כדין, והוא בבחינת צו חובה כלפי הנכס עצמו. חוק התכנון והבניה אינו קובע חובה לשמוע את גרסתו של בעל הזכויות בנכס טרם הוצאת צו ההריסה (ר' לעניין זה ע"פ 8915/08 רפאל מדר נ' עיריית נתיבות).