זוהי בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, לאחר שנדחתה ביום 22.6.15 בקשה לביטול הצו, נוכח ערר שהוגש על ידי המבקשים לבית המשפט המחוזי.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה אשר בבסיס הערעור אלא אם הוכיח המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יינתן הסעד, הוא בלתי הפיך (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ [פורסם בנבו] (21.5.06)).
כידוע, לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין. ואולם, שימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים חריגים. בית משפט זה עמד בעבר על כך שהסמכות להארכת מועדים לא נועדה ל"פריצת סכרים ולהתרת אי-קיום התחייבויות" (רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה (5) 661, 668 (1991)).
בהחלטתי מיום 22.6.15 קבעתי כי: "באשר לטענת המבקשים כי הוגשה תכנית מפורטת לשינוי ייעוד הקרקע, טענה זו אין בה כדי להושיע להם שכן הלכה ידועה היא כי אין בהגשת תכנית כדי לעכב את ביצוע צו, אף לא לשם קידום הליכי תכנון המצויים בראשיתם, לעניין זה אני מפנה לרע"פ 10607/07 חאלד שומאן נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה ירושלים, ניתן ביום 12.2.08). עוד ראוי לציין כי ייעוד השטח על פי המתאר עליו מצויים המבקשים הינו חקלאי ואין חולק כי המבקשים משתמשים בשטח שלא לייעודו.
בסמכותו של בית המשפט אף לעכב את ביצועו של צו הריסה מנהלי, אך אף סמכות זו הינה במקרים חריגים ויוצאי דופן. אינני סבור כי מקרה זה נמנה עליהם. הסוגיה העובדתית ברורה והוכחה, המבקשים משתמשים בקרקע לשימוש מסחרי של פירוק ואחסנת כלי רכב, לא התקבל כל אישור מהועדה החקלאית, הם מבצעים עבודות הטעונות היתר ללא היתר.
המבקשים לא הצביעו בבקשתם על אופק תכנוני ממשי המעיד כי יינתן להם היתר, לא הוגשה כל בקשה להיתר. עוד קבעתי בהחלטתי כי כרגע אין תכנית לאזור בכלל ולשטח הספציפי בפרט, לא ברור כלל אם תהיה כזו ומה יהיו תנאיה, בנסיבות אלה, לא ניתן יהיה למבקשים היתר בזמן הקרוב או בעתיד הנראה לעין וגם לא ניתן להורות על עיכוב פורמאלי או זמני שכן סופו אינו ידוע, משכך אין מקום לעכב את ביצוע הצו עוד.
אינני סבור כי סיכויי הערעור גבוהים ובנסיבות אלה מאזן הנוחות אינו בהכרח נוטה לטובת המבקשים. אכן, אם ייהרסו המבנים ייגרם למבקשים נזק, אך עדיין הם יוכלו לבצע הבנייה מחדש בהתאם לתוכנית, ככל שתצליח להתקבל כזו וככל שיינתנו אישורים.
בצד הנזק שעלול להיגרם למערער יש לשקול גם את הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי אם ינתן הסעד המבוקש. בהקשר זה אין לי אלא לחזור על דברים שקבע השופט רובינשטיין ב- עע"מ 8759/06 רג'א נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - גבעת אלונים (טרם פורסם, 13.11.2006):
"צו הריסה מינהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה [...]. כאמור, לאחר מתן הצוים המשיכו המבקשים בבניה הבלתי חוקית, תוך קביעת עובדות בשטח. אבקש לחזור ולהטעים את שנאמר לא אחת, כי אין מנוס ממאבק עיקש, ובכלל זה מענה שיפוטי, באשר לתופעות הבניה הבלתי חוקית, אשר הפכו, למרבה הצער, לשגרה במקומותינו.
'המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים... ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט - כתארו אז - אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה". (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2005)).
בשעה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, ידו של האינטרס הציבורי למימוש פסקי דין על העליונה, ועל כן נוטה גם מאזן הנוחות לאי מתן הסעד הזמני.
במקרה דנא, איני רואה מקום לעיכוב ההריסה, ואם יזכו המבקשים בערעור, הלוא בעלות דינם הן רשויות ציבוריות, על המשתמע מבחינת היכולת לפצות."
בענייננו על אף שניתנו צווים שונים כעולה מבקשה שהוגשה בתיק מקביל בעניינם של המבקשים בתיק 49578-05-15 שעניינו בקשה לביטול צו הפסקה, שנדחתה אף היא הם מפרים החלטתי ונוהגים כאילו אין דין ואין דיין בישראל.