בב"נ 19355-07-14 ועדה מקומית לתכנון כפר סבא נ' לוי דורון

תחילתו של הליך זה בבקשה למתן צו הפסקת שימוש למטרת גן ילדים בנכס נשוא הבקשה, אשר התקבלה על ידי על פי טיעוני צד אחד ביום 9/7/14. ביום 13/8/14 הגישה המשיבה בקשה לבטל החלטה זו, כאשר מאז ניתנו החלטות מספר שהעיקרית שבהן הינה מיום 31/8/14 (כב' השופטת קלוגמן) לפיה ייקבע דיון במעמד הצדדים, כאשר בד בבד ניתן עיכוב ביצוע להחלטתי האמורה. דא עקא שטרם קביעת הדיון הגישה המבקשת בקשה לביטול ההחלטה מיום 31/8/14, באופן שללא דיון במעמד הצדדים תדחה הבקשה לביטול החלטתי האמורה, וזו תכנס לתוקף לאלתר.

לאחר קריאת כלל טיעוני הצדדים, הן בבקשות שהוזכרו והן באחרות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להכרעה, על פי טיעוני שני הצדדים, בשאלה האם יש מקום להפסקת השימוש, וזאת אף מבלי לקיים דיון במעמד שני הצדדים.

ייאמר מייד, כאשר עסקינן בבקשה מהסוג בה עסקינן, אין כל חובת קיום דיון, וזאת בשונה למשל מבקשה לביטול צו הריסה מנהלי, לגביה קיימת חובה שכזו (ראו ס' 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010). ברור כי לבית המשפט קיים שיקול דעת לקבוע דיון בבקשה בה עסקינן, אך זה מופעל במסורה בשים לב לריבוי היחסי של הליכים מסוג זה אל מול העומס הרב המוטל על בית המשפט בעניינים רבים אחרים המחייבים קיום דיון פרונטלי.

בענייננו הצד המעוניין בקיום הדיון, הוא המשיבה, הגיש כתבי טענות מספר, שהעיקרי בהם על נספחיו מונה מספר חריג מאד של כמאתיים עמודים, והתייחס לכל תג ותג של כל טיעון אפשרי, ועל רקע זאת לא מדובר במקרה החריג שבו יש לקיים דיון פרונטלי בהליכים מסוג זה, אלא במקרה הרחוק ממנו מזרח כמערב בהיבט זה.

טוענת המשיבה כי קיימת הסכמה מכללא של גורמים בכירים במערך התביעה בדבר קיום דיון במעמד שני הצדדים. גם אם ניתן ללמוד על כך, הרי שאין בכך בכדי לחייב את בית המשפט, שבסופו של דבר הוא זה שאמון על אופן הקצאת המשאב הציבורי היקר של זמן אולם, הן ביחס להליכים שבהם קיימת חובת דיון פרונטלי, ובוודאי בהליכים שהדיון הפרונטלי בהם הינו רשות.

אכן כאן כבר הגיעו הדברים לכדי כך שמותב אחר של בית המשפט קבע כי יתקיים דיון במעמד שני הצדדים. אילו הדברים היו מתמצים בכך, הרי שלמרות שלטעמי המקרה שבפניי רחוק מהצורך קיום דיון שכזה, הייתי פועל לקיום הדיון. דא עקא, שכפי שציין בא כוח המבקשת, באה בפניי נסיבה חדשה אשר לא היתה בפני המותב שהורה על קיום הדיון הפרונטלי. עסקינן בהחלטת ועדת הערר המחוזית שדחתה את ערר המשיבה (כתיאורה בהליך שבפניי) על החלטת המבקשת שלא ליתן היתר לשימוש חורג למטרת גן הילדים. החלטה זו ניתנה ביום בו ניתנה ההחלטה שהורתה על קיום הדיון הפרונטלי, ומשכך לא היתה בפני מותב בית המשפט שנתן את ההחלטה האחרונה.

הנסיבה החדשה מחייבת עיון מחדש ושינוי בהחלטה בדבר קיום הדיון הפרונטלי, וזאת משני טעמים. הטעם האחד, כפי שציין בא כוח המבקשת, הוא שהדיון בוועדת הערר היה דיון בין שני הצדדים שבפניי בפני טריבונל נייטרלי בעל סמכויות שיפוט, ובכך, על אף שהדבר לא היה נדרש לטעמי מלכתחילה, זכתה המשיבה לקבל את יומה באמצעות דיון פרונטלי. הטעם השני הינו שבעקבות החלטת ועדת הערר, נשמטה הקרקע מתחת לעוגן הטיעון המרכזי של המשיבה, בדבר היתכנות תכנונית לשימוש שעל הפסקתו הוריתי בהחלטתי הראשונה בהליך שבפניי. נוכח כל האמור, יש מקום להכריע בטיעוני המשיבה ללא קיום דיון פרונטלי.

לגופם של דברים, משאין מחלוקת כי לשימוש בו עסקינן, היינו למטרת גן ילדים, אין כל היתר, הרי שאין מקום לאפשר את המשכו, באופן אשר מנציח את הפרת חוק התכנון והבניה, תוך שהמשיבה קוצרת רווח כספי מחד, כאשר מאידך נגרמים מטרדים לשכנים, כמפורט בהחלטת ועדת הערר. אילו קבלת היתר לשימוש היתה נראית באופק, ניתן היה לאפשר את המשך השימוש עד קבלת ההיתר, אך כאן המצב הוא הפוך, שכן החלטת ועדת הערר סתמה את הגולל על האפשרות לקבל היתר.

משכך, נטיתי תחילה לקבל במלואה את עמדת המבקשת כך שאשוב ואורה על הפסקת השימוש לאלתר, כפי שהוריתי בהחלטתי בתחילת חודש יולי שנה זו, משמע זמן ניכר טרם פתיחת שנת הלימודים החדשה. אדרבא, כאשר המשיבה בוששה מאז החלטתי זו במשך כחמישה שבועות בפנייתה לבית המשפט, והעמידה בכך את בית המשפט במצב שבו העניין מובא להכרעתו בסמוך לפתיחת שנת הלימודים.